הפסקת האש בין לבנון לישראל הוארכה על הנייר בהודעתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אך בשטח נמשך ירי חיזבאללה לעבר יישובי הצפון. לתושבי האזור זו הייתה תקופה קשה מנשוא, על אחת כמה וכמה עבור אנשים עם מוגבלות.
בין אזעקות בלתי פוסקות, מנסות לילך מתרגם משלומי וסימה שמעוני מקיבוץ אילון לשמור על שגרה. זה נהיה אף יותר מאתגר מכיוון ששתיהן נעזרות בכיסא גלגלים. בשיחה עם שווים מספרות השתיים, שמתנדבות בנגישות ישראל, על הקשיים, התקווה לשקט והאהבה שלהן לבית בצפון.
"נולדתי בקיבוץ אילון ונשארתי בו כל חיי. מעולם לא עזבתי את הקיבוץ", מספרת שמעוני שיצאה לגמלאות ומתגוררת עם בן זוגה. בנה חי באוסטרליה והיא בעלת תואר שני במידענות ועבדה כספרנית.
"בתחילת מלחמת חרבות ברזל לא התפניתי. לא הבנתי למה צריך להתפנות. נשארנו בקיבוץ רק 100 איש, בעיקר בעלי תפקידים ואנשים מבוגרים", היא מוסיפה.
לילך נולדה בשלומי ומתגוררה עם הוריה, אחיה והכלבה מיקה. היא למדה גרפיקה וגם שומרת על כושר כשהיא מתאמנת בחדר כושר, עושה סקי מים ושיט. "כבר בשנות ה-80 היינו מנסים לראות איפה הטילים נפלו" היא נזכרת בשיחה עם שווים. "כשצה"ל יצא מלבנון, בחיזבאללה דאגו שנראה טוב מאוד את הדגלים שלהם".
שלומי פונתה בתחילת המלחמה באוקטובר 2023. "פחדו מפשיטה של מחבלים כמו שקרה בעוטף. לא אהבתי את העובדה שפוניתי. הייתי מעדיפה להיות בבית שלי", הודתה לילך.
בהתחלה פונו לילך ומשפחתה למלון בירושלים שנחשב לנגיש יותר. "אבא שלי מת בגיל 88. הוא מת מצער. איך מוציאים אדם מעל גיל 80 מהפינה שלנו?", היא תהתה. כעבור חצי שנה במלון עברה משפחתה של לילך לדירה ששכר ביקנעם באמצעות מענק האכלוס שקיבלו.
מבצע שאגת הארי הפר את השגרה השברירית. "כמעט לא יצאתי מהבית. פחדתי שתתפוס אותי אזעקה בדרך. אני יכולה להשתטח. אבל אז אצטרך את מנופי אבי כדי לקום", אומרת לילך בבדיחות.
"אני יכולה לרדת למקלט. אבל עד שאני ארד, כבר צריך לעלות. אז, כשיש אזעקות, אני בפרוזדור או בחדר המדרגות. אמורים לבנות לנו ממ"ד נגיש ואני מקווה שיעברו אלינו בקרוב".
סימה מבהירה שמבחינתה, המצב הנוכחי לא יכול להימשך. "אם נמשיך בדרך הזו, כל תושבי מדינת ישראל יהיו נכים, חולים ומסכנים", היא מדגישה. לילך מצביעה בעיקר על היעדר הנגישות. "צריך פחות בירוקרטיה של פקידים ופחות דעות קדומות. מצד אחד רוצים שילוב בחברה ומצד שני – לא רוצים לתת".
