שושי גולדברג מאיר היא מרפאה בעיסוק במקצועה. הבנתה למקצוע מאוד חדה מכיוון שהיא בעצמה מתניידת על כיסא גלגלים. בשיחה עם שווים, היא מספרת על תקופה שבה המילה נגישות עוד לא הייתה קיימת ועל המהפכות השקטות שעשתה.
שושי גדלה במושב נחלים. היא חלתה בפוליו בגיל 8 חודשים. "לא היה דבר כזה במושב. לא הכרתי טוב עוד אנשים עם מוגבלות. אני זוכרת את הילדות בתמונות. אני זוכרת שהייתי בכיסא תינוק עד גיל מאוד מאוחר", היא מספרת. "רק אחר כך, כשלאמא שלי היה קשה להרים אותי, עברתי לכיסא גלגלים".
שושי למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, אבל היו קשיים רבים. "למדתי בשנות ה-80. דברים לא היו נגישים. הייתי צריכה לזחול לשירותים בלילה. הכניסה למעונות לא הייתה נגישה. היו כמה מדרגות. הייתי תופסת מישהו, שבמקרה עבר באזור, ואומרת לו מה לעשות בשביל לעזור לי".
לאחר שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, החליטה שושי לעשות הסבה לריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב. "היה לי ברור שאני רוצה לעזור לאנשים. רציתי ללמוד מקצוע שלא ידרוש ממני להישאר הרבה זמן באקדמיה. רציתי מקצוע שאוכל למצוא בו עבודה מהר", היא מסבירה. "לא בדיוק ידעתי מה זה ריפוי בעיסוק כי כשאת מתחילה ללמוד משהו, את לא תמיד יודעת עד הסוף. אבל התחברתי למקצוע אחר כך".
עולם העבודה לא היה פשוט עבור שושי. היא עבדה במקומות רבים ובתחומים מגוונים לפני שהגיעה לתחום שלה. אותם תחומים כללו גם ביטוח והנהלת חשבונות. היא עשתה הכול בשביל להתפרנס.
אחרי שלוש שנים כמרפאה בעיסוק בבית חולים גריאטרי, היא עברה ניתוח בגב. "זה היה אמור להימשך חודש, אבל נמשך שנה. מי שהחזיקו אותי בבית החולים היו המתנדבים. הם הביאו שפיות לבית החולים", היא מספרת.
לאחר הניתוח, הבינה שושי שהיא צריכה לעשות עבודה פחות פיזית. היא מצאה את המקום שלה במילבת. אז זו הייתה עמותה. כיום מילבת היא מרפאה בתוך בית חולים שיבא המפתחת טכנולוגיות לשיפור העצמאות של אנשים עם מוגבלות.
שושי מילאה בעמותה מספר תפקידים. "עבדתי במילבת שלושים שנה. בהתחלה, כולם עשו הכול. אחר כך, הוועד המנהל רצה לעשות סדר. אז חילקו תפקידים. ניהלתי את העמותה לא מעט שנים. אחר כך, התפקיד שלי הוגדר כמנהלת מקצועית", היא מספרת.
תפקיד המנהלת המקצועית התחלק לשני מישורים: מתן מידע וניהול צוות גדול מאוד של מתנדבים. "נתתי לאנשים מידע שיכול לעזור להם. לפעמים, זה לא היה קשור לטכנולוגיה. נתתי מידע לבני משפחה או מטפלים שלא הבינו למה אדם עם מוגבלות צריך להיות יותר עצמאי", היא מתארת. "חלק מהם הרגישו מאוימים מזה שאותו אדם יחליט לבד. אם אדם עם מוגבלות רוצה להיות עצמאי, המשפחה ואנשי המקצוע צריכים לאפשר את זה".
אז, עדיין לא היו חוקים ותקנות. המילה נגישות עוד לא הייתה קיימת. גם לא המילה התאמות. "אני דור מדבר. היינו קבוצה של משוגעים לדבר שקידמה את הנושא. המציאו את המושגים הראשונים. יש עוד דרך ארוכה לעשות. אבל העולם בהחלט השתנה", היא מסבירה בסיפוק.
בשנת 2022, פרשה שושי לגמלאות. כיום, כשהיא בת 72, היא מתגוררת בסביון ומלמדת ריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, בקריה האקדמית אונו ובמרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים (לשעבר מכללת הדסה). היא מלמדת גם ריפוי בעיסוק וגם בקורסים של רכזי נגישות.
"הייתי רוצה שאנשים עם מוגבלות שמזדקנים יקבלו את מקומם", היא מסכמת. "לפעמים, אדם צריך לבחור בין להיות נכה ללהיות קשיש. זו נשמעת כמו התחלה של בדיחה. פעם, לקחתי קורסים באשל. אבל עדיין לא מצאתי גוף ידע שעוסק באנשים עם מוגבלות שמזדקנים. אני לומדת בהרבה מקומות ושואלת את עצמי מה איתם".
