כשהייתה ילדה, דפנה בן נון כבר ידעה בבירור: היא תעבוד עם בעלי חיים והייתה בטוחה שתהיה וטרינרית. אלא שהפרעות קשב ודיסלקציה הובילו ליציאתה ממסלול הווטרינריה ולעבור לצילום. אחרי שני עשורים של עבודה, תחרויות בינלאומיות ופרסומים, היא הפכה לצלמת הבית של המגזין הנחשב "נשיונל ג'יאוגרפיק" ואת זה היא עושה במקביל לגידול ילדיה התאומים, בן ובת, שמאובחנים על הרצף האוטיסטי.
דווקא כשהקריירה תפסה תאוצה, הגיע השלב ששינה את חייה באמת — לידת התאומים. עם אידו, היא מספרת, הייתה תחושת בטן כבר מההתחלה שמשהו לא רגיל. הוא נולד פג והיה במעקב התפתחותי, אך לדבריה לא גילו משהו חריג. "הוא בכה הרבה כתינוק והייתי אומרת לו להביע את עצמו בלי לבכות", היא נזכרת. "הוא היה עוצר רגע, כאילו חושב – ובוכה פחות. האחות התאומה זואי, לעומתו, הייתה מחייכת מכל דבר שזה גם לא הכי תקין".
רק בגיל חמש, בעקבות "ניתוקים" שעליהם הצביעה הגננת, אידו אובחן על הרצף. לאחר מכן נבדקה גם זואי וגם היא אובחנה על הרצף ובהמשך גם עם הפרעת קשב. "אני סבלנית ומסבירה כמה פעמים אם צריך, אבל אני גם מאוד קשוחה איתם", מספרת בן נון. "גבול אצלי זה גבול ואין לעבור אותו. לא מעניין אותי טנטרומים של פינוק".
עם זואי, היא מוסיפה, העבודה היא גם על היכולת לראות את האחר. "לפעמים היא חושבת על עצמה ולא שמה לב שהיא פוגעת בסביבה, אז אני אומרת לה: 'תשימי לב שיש גם אחרים, את לא מרכז העולם ולא הכול קורה סביבך'".
ההבדלים ביניהם, לפי בן נון, ניכרים בכל רגע. זואי רגשית, אוהבת את הבמה ומגיבה בעוצמה, בעוד אידו שקט יותר, מחושב ומופנם. הם עצמם לא מהססים להגדיר זאת בקול: "אני אידו ואני זואי וביחד אנחנו 'זואידו' ואנחנו אוטיסטים'".
הדינמיקה ביניהם חיה ונוכחת: הם מתפרצים זה לדברי זו, משלימים זה את זו ולעיתים גם מתחרים על תשומת הלב. מול מצלמה – שניהם בטוחים באופן יוצא דופן. "לעבוד עם מצלמה ולהביע את עצמנו בכלל, זה משהו שלמדנו מאמא", מסביר אידו בשיחה עם שווים. זואי מוסיפה: "היא הרגילה אותנו לשתף, להגיד מה מפריע לנו ואיזו עזרה אנחנו צריכים. זה הפך להיות טבעי".
זואי מתארת עולם רגשי סוער. "יש לי רגשות כפול שתיים – עצבנית יותר, שמחה יותר, עצובה יותר. אני חייבת תשומת לב כל הזמן, גם עכשיו כשאני מדברת איתך אני רוצה להיות זאת שמדברת הכי הרבה״, היא אומרת בכנות.
אידו, לעומתה, מתאר תמונה אחרת: "אני מתקדם מאחרים בלימודים. אם יש בעיה אני רואה ישר את התשובה. מצד שני, להתחבר עם אחרים זה קשה לי. אני הרבה לבד בתוך משחקי דמיון שאני יוצר לעצמי. זה גם מחדד לי את החושים".
החושים המחודדים האלה, מתברר, לא נשארים רק בעולם הדמיון. באחד מימי הצילום בארץ, בן נון לקחה את התאומים איתה לשטח, כדי שיראו מקרוב איך היא עובדת וגילתה להפתעתה שלא פעם הם מבחינים בפרטים שהיא עצמה מפספסת.
"היינו שם שעות, והם היו מרותקים", היא מספרת. "הם גילו המון חיות שאפילו אני לא שמתי לב אליהן והם הצליחו למצוא אותן, הייתי בהלם מזה. זה ממש עזר לי בצילום".
אבל בניגוד לשיתוף שהיא מעודדת אצלם, יש דברים שבן נון בוחרת להשאיר לעצמה. היא מתמודדת עם דיכאון, אך משתדלת להרחיק את ילדיה מהקושי הזה. "הם מאוד דואגים", היא מסבירה, "אני לא רוצה להכניס אותם לחרדות. זה משהו שיום אחד הם יגלו, אני חושבת שזה יהיה רגע קשה".
לצד זה יש גם לא מעט רגעים שבהם דווקא הם אלה שמחזקים אותה. "הם מאוד מתגאים בי", היא משתפת. "לפעמים אני אומרת להם שאני מצטערת שאני לא אמא סטנדרטית, שאני לא נמצאת כל הזמן בבית ולא יודעת לבשל, אז הם תמיד עונים לי: 'אבל את הרבה יותר מיוחדת, את מצלמת בעלי חיים ולילדים אחרים אין אמא כזאת'".
לסיכום מודה דפנה: "כשקיבלתי תאומים על הספקטרום, זו הייתה ברכה מבחינתי. זה שיפר לי את החיים מכל הכיוונים – בסבלנות, בתקשורת איתם וביכולת להתחבר אליהם. אני תמיד אומרת להם שלכל אחד יש קשיים וחוזקות. להם יש קושי מסוים – אוטיזם. זה לא לוקח מהם אחריות, אבל זה נותן להם שפה להבין את עצמם וכשיש שם לקושי – החיים נעשים קצת יותר קלים".
