בית משפט השלום באשדוד דחה בקשה של כמה משפחות למנוע אכלוס של בית פרטי בעיר בילדים על הרצף האוטיסטי כחלק מדיור בקהילה. השופט יהודה ליבליין התייחס גם להיבט החברתי של המקרה וקבע כי ההתנגדות נושאת מאפיינים של תופעת ה-NIMBY – Not in My Back yard או "לא בחצר האחורית שלי" בתרגום חופשי.
ההליך עסק בבית מגורים ברחוב שקט באשדוד, אשר הושכר לעמותה המפעילה מסגרת דיור לילדים עם צרכים מיוחדים בתפקוד נמוך, באישור משרד הרווחה והביטחון החברתי. השכנים, שפנו לבית המשפט באמצעות בקשה לצו מניעה זמני, טענו כי מדובר למעשה בפנימייה או הוסטל שיופעל בלב שכונת מגורים ותיקה, באופן שישנה את אופי הרחוב ויגרום לשורת מטרדים קשים.
בין היתר נטען כי הפעלת המסגרת תיצור עומסי תנועה וחניה בשל תחלופת אנשי צוות, ביקורי הורים, כניסת ספקים וגורמים טיפוליים. בנוסף, נטען כי צפויים "מטרדי רעש בשעות בלתי שגרתיות", שימוש אינטנסיבי בחצר ובשטחים החיצוניים, פגיעה בפרטיות, הצטברות פסולת ואף שינוי "בתחושת הביטחון" של תושבי הרחוב. המבקשים טענו כי ככל שלא יינתן צו מיידי, ייגרם להם "נזק כבד ובלתי הפיך".
לטענת השכנים, העמותה פועלת ללא היתר מתאים לשימוש חורג במקרקעין, שכן לדבריהם בית מגורים רגיל אינו יכול להפוך למסגרת מוסדית הכוללת מספר רב של דיירים ואנשי צוות ללא אישור תכנוני מתאים. הם הדגישו כי לא ניתנה להם האפשרות להגיש התנגדויות במסגרת הליך תכנוני וטענו כי מדובר בהפרת הוראות חוק התכנון והבנייה.
במהלך הדיון ניסו המבקשים לרכך מעט את עמדתם וצימצמו את הבקשה. במקום לדרוש סגירה מלאה של המסגרת, ביקשו להגביל את מספר הדיירים לשישה חוסים בלבד. לטענתם, החוק מאפשר מגורים מוגבלים מסוג זה, אך לא הפעלה של מסגרת רחבת היקף הדומה לפנימייה. הם הוסיפו כי "אין מדובר בחשש ערטילאי, אלא בתוצאות נלוות, טבעיות וצפויות" של הפעלת הוסטל בלב שכונת מגורים.
העמותה: לא הוצגו ראיות למטרדים
מנגד, העמותה טענה כי מדובר במסגרת דיור קהילתית חוקית לחלוטין, שנועדה לשלב ילדים עם מוגבלויות בתוך הקהילה ולא לבודד אותם במתחמים מוסדיים מרוחקים. לדבריה, הילדים הופנו למסגרת מכוח צווי בית משפט ובהתאם לצורכיהם הטיפוליים, כאשר נכון למועד הדיון התגוררו במקום ארבעה ילדים בלבד. נציג העמותה הבהיר כי בעתיד צפויים להתגורר במקום עד 12 חוסים, אך הדגיש כי מדובר במסגרת ביתית ולא בפנימייה מסחרית או מוסדית.
העמותה דחתה גם את הטענות בדבר עבודות בנייה אסורות, וטענה כי במקום בוצעו רק עבודות תחזוקה בסיסיות של ניקיון, צביעה והכנסת ריהוט, ללא כל שינוי מבני המחייב היתר בנייה. נטען גם כי המבקשים כלל לא הציגו ראיות בפועל למטרדים, אלא הסתמכו על חששות ותסריטים עתידיים בלבד.
אחד הצירים המרכזיים בהחלטת בית המשפט היה פרשנותו לסעיף 63 א' לחוק התכנון והבנייה. סעיף זה קובע כי כאשר קרקע מיועדת למגורים, ניתן לראות בה גם כמיועדת למגורי חוסים שאושרו על ידי משרד הרווחה או משרד הבריאות, וזאת כחלק ממדיניות של שילוב בקהילה. השופט ציטט בהרחבה מדברי ההסבר לחוק, שם נאמר כי מטרת ההסדר היא להתמודד עם התנגדויות של תושבים להקמת מסגרות טיפוליות בשכונות מגורים.
בהחלטה הובאו דברי ההסבר של המחוקק, שלפיהם "שילובם בחיי הקהילה מותנה בכך שגם מגוריהם יהיו בתוך הקהילה" וכן כי יש להסיר מהם "הרגשת החרם והנידוי החברתי".
השופט קבע כי לא עלה בידי המבקשים להראות שבשלב זה קיימת חריגה ברורה מהוראות החוק או כי הפעילות במקום חורגת באופן מובהק מהמסגרת שהחוק מתיר. לדבריו, גם אם תידרש בעתיד בחינה נוספת של סוגיית מספר החוסים או הגדרת המבנה כבניין מאוכלס, מדובר בשאלות שצריכות להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשה דחופה לצו מניעה זמני.
הביקורת של השופט
בהמשך ההחלטה מתח בית המשפט ביקורת על אופי ההתנגדות. "על פני הדברים, טענותיהם של המבקשים עומדות בניגוד לתכליתו של סעיף זה", כתב השופט, והוסיף כי "יש ממש בטענות המשיבים כי טענות המבקשים הן מסוג NIMBY". הוא אף ציין כי במהלך הדיון לא הצליחו המבקשים להסביר היכן, מבחינתם, כן ראוי להקים מסגרות מגורים מסוג זה עבור ילדים עם צרכים מיוחדים.
השופט הדגיש כי לצורך קבלת צו מניעה זמני יש להראות גם קיומו של "נזק בלתי הפיך", אך במקרה זה לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת לכך. "אין לפניי לעת הזו ולו ראשית ראיה שנגרם למי מהמבקשים מטרד כלשהו", כתב בהחלטה. עוד ציין כי גם אם בעתיד יתברר שנגרמים מטרדים, ניתן יהיה להתמודד עימם באמצעים משפטיים אחרים, לרבות בצורת פיצוי כספי או צווים מתאימים.
בנוסף, בית המשפט נתן משקל משמעותי לנזק שעלול להיגרם לילדים עצמם אם תופסק פעילות המסגרת. לפי עדות נציג העמותה, הילדים הופנו למסגרת מכוח החלטות שיפוטיות ובהיעדר פתרונות חלופיים בקהילה. "בהיעדר פתרון למגוריהם בקהילה, עלול להיגרם להם נזק", כתב השופט וקבע כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשך פעילות המסגרת לפחות עד להכרעה בתביעה העיקרית.
בסיום ההחלטה דחה בית המשפט את הבקשה לצו מניעה זמני, אך הדגיש כי אם בעתיד יתברר שהפעילות אכן יוצרת מטרדים משמעותיים, יוכלו התושבים לשוב ולפנות לבית המשפט. לצד זאת, המליץ השופט לצדדים לנסות להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט. "טוב יעשו המבקשים אם יבואו בדברים עם העמותה ויתנו הזדמנות לשילוב החוסים בשכונתם", סיכם.
