דניאל וייס, כוריאוגרף שעבד עם בתי האופרה הגדולים בעולם והקים פרויקטים פורצי דרך בתחום המחול והפרפורמנס, מגיע לישראל לסדנה מיוחדת במרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, בשיתוף פעולה עם עמותת תו המשווה. מבחינתו, זוהי לא סדנת העצמה, אלא מבחן אמיתי להקמת אנסמבל מקצועי חדש: "אם נמצא שבעה רקדניות ורקדנים חזקים, אנחנו מתחילים מיד, לא מחכים".
עמותת תו המשווה פועלת לקידום נגישות, השתתפות שוויונית וייצוג מלא של אנשים עם מוגבלויות בשדה התרבות והאמנות בישראל, מתוך תפיסה שתרבות שייכת לכולם, לא רק כקהל, אלא גם כיוצרים וכאמנים. יפעת שועה, מנהלת שותפויות, פרויקטים וקשרי חוץ בעמותה, מספרת על החיבור עם וייס בשיחה עם שווים.
"הסדנה היא הצעד הראשון שלנו יחד. עם דניאל היה קליק מיידי כבר מהשיחה הראשונה", היא אומרת. "יש בו שילוב מרגש של איש מקצוע שפועל מתוך כבוד, אהבה ומחויבות מלאה לרקדנים בהרכבים שלו. החיבור איתו מאפשר לנו כעמותה ליצור בתחום חדש ולהגיע לאוכלוסייה של נוער ומבוגרים עם תסמונת דאון. ותודה לרונה סופר, הקולנוענית והאמנית שהפגישה בינינו".
לעצור את מחיאות הכפיים
"בעולם התרבות אוהבים לדבר על הכלה, ייצוג ונגישות", אומר וייס בשיחה חוצת יבשות עם שווים ממקום מושבו בלונדון. הוא פועל כבר יותר מעשור בזירה הבינלאומית, מוביל פרויקטים פורצי דרך המשלבים אמנים עם תסמונת דאון במרכז הבמה כאמנים מקצועיים לכל דבר, אך מבקש לעצור לרגע את מחיאות הכפיים. "אני נגד טוקניזם. זה שיש הכללה בתיאטרון או בכל מקום אחר, זה לא אומר שיש שוויון. ואם זה קורה פעם אחת או רק באופן ייצוגי, זה לא נחשב".
וייס, עומד מאחורי מיזמים כמו Culture Device, חברת מחול עכשווי מקצועית הכוללת רקדנים עם תסמונת דאון, ו-Drag Syndrom – קולקטיב דראג בינלאומי, שבו כל המשתתפים הם אמנים עם תסמונת דאון, זוכה לחשיפה עצומה ברחבי העולם.
העבודות שלו הוצגו במוסדות מהשורה הראשונה, בהם Royal Opera House, Tate Modern, Royal Albert Hall ו-Southbank Centre, אבל מבחינתו, הדרך לשוויון אמיתי עדיין רחוקה. "קחו את עולם האופנה למשל, שם לוקחים בכל שנה טרנד חדש ומכריזים עליו כ'אינקלוסיב', אבל שנה אחרי זה פשוט זורקים אותו החוצה. זו התנהגות שעושה יותר נזק מתועלת", הוא אומר. "כי כשאומרים לאנשים עם מוגבלויות הנה, יש לכם מקום בשולחן, ואז שנה אחרי זה כבר לא מזמינים אותם, זו מניפולציה זולה".
לדבריו, גם אירועים נוצצים שמציגים לראשונה ייצוג של אנשים עם מוגבלויות, לא בהכרח מעידים על שינוי עומק. "לאחרונה הוזמנו לראשונה אנשים עם מוגבלויות לאירוע המט גאלה. כולם חגגו את זה, אבל אם בשנת 2026, דבר כזה מתרחש בפעם הראשונה, זה אומר הכול. אמנים עם מוגבלויות לא צריכים רחמים, הם צריכים הכרה כאמנים".
מדברים על יצירה
מה שהוביל אותו לעבודה עם אנשים עם תסמונת דאון, הוא מדגיש, אינו רצון ל"שליחות חברתית", אלא אמנות נטו. "הם פרפורמרים מדהימים. זה עונג לעבוד איתם. הם יצירתיים, עובדים קשה, מחויבים, חכמים בצורה בלתי רגילה ויש להם יצר אמנותי בלתי נגמר. מבחינה כוריאוגרפית התנועה שלהם מרתקת אותי, הדרך שבה הם נעים בעולם זה פשוט דבר יוצא דופן ולכן גם השיח סביב תסמונת דאון עצמה כמעט ואינו נוכח בסטודיו. אנחנו כמעט לא מדברים על תסמונת דאון, אנחנו מדברים על יצירה".
"ביום הבינלאומי לתסמונת דאון פתאום כולם רוצים ראיונות וחשיפה", הוא מוסיף. "דווקא ביום הזה אני עונה לכולם שאני ביום חופש, כי אם אתם מגיעים רק ביום הזה ולא מתעניינים בעשייה שלנו כל השנה, אין לנו עניין בזה". הוא מבקר גם את הדרך שבה החברה בוחרת להציג אנשים עם תסמונת דאון. "כל שנה אותו קמפיין – 'Accept me as I am', כל שנה מבקשים מהעולם – תקבלו אותנו. ואני חושב שצריך לעשות בדיוק ההיפך – אנחנו לא צריכים שתקבלו אותנו כי יש לנו עולם מאוד מצליח משלנו, אתם אלה שצריכים רשות להיכנס אליו".
לא מבקש רחמים
כאמור, ב-17 במאי יגיע וייס לישראל ויעביר סדנת מחול ופרפורמנס מיוחדת במרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, בשיתוף עמותת תו המשווה לתרבות מונגשת. הסדנה מיועדת לבני ובנות 18 ומעלה עם תסמונת דאון, ללא צורך בניסיון קודם, אולם מבחינתו מדובר בהרבה יותר ממפגש חד פעמי. "זו קודם כול סדנת פיילוט להקמת אנסמבל מחול ופרפורמנס מקצועי לטווח ארוך. אני רוצה לראות מי מגיע, מה הם רוצים והאם יש כאן אמנים שרוצים קריירה מקצועית בעולם הבמה", הוא אומר. בסיום הסדנה תתקיים גם חזרה פתוחה מול קהל, שתאפשר למשתתפים לחוות לראשונה עמידה מקצועית על במה.
כאשר הוא נשאל על מה זה בעיניו להיות אומן הוא משיב: "להיות אמן זה להיות כל הזמן בתוך הפתעה, בתוך הלא נודע. צריך לבוא עם סקרנות וגם עם קצת פחד". וייס לא מבקש רחמים עבור הרקדנים שלו ולא מתרשם ממחיאות כפיים חד פעמיות, הוא דורש סטנדרט אחר – לראות אנשים עם תסמונת דאון קודם כול כאמנים מוכשרים ושווים בין שווים. ואולי זה בדיוק ההבדל בין הכלה אמיתית לבין סיסמאות ריקות – לא לבקש מקום ליד השולחן, אלא לבנות שולחן חדש, כזה שבו הכישרון עומד במרכז ולא האבחנה.
עבור רבים מהמשתתפים זו עשויה להיות הרבה יותר מסדנה חד פעמית, כי אם דלת אמיתית לעולם הבמה המקצועי בדמות אנסמבל חדש. ייתכן שהבמה הישראלית עומדת לקבל לא עוד "פרויקט חברתי", אלא מהלך אמנותי אמיתי, כזה שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו.
מתי: 17 במאי 2026
היכן: מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון
קהל היעד: בני ובנות 18 ומעלה, אין צורך בניסיון קודם
התאספות ורישום: 13:00
משך הסדנה: 4 שעות
בירורים ונגישות: יפעת שועה – 054-480-4140.
