"שלום, איך קוראים לך?", שאל המורה להקלדה את תומה בפעם הראשונה. "קוראים לי תומה", היא כתבה. "ועם מי הגעת היום לשיעור?", הוא שאל. תומה הביטה בלוח והקלידה: "עם האמא המהממת שלי והאחות המשוגעת שלי".
"ברגע הזה, הלב שלי התכווץ", משחזרת מאשה טסלציקי בשיחה עם שווים. "לא הפסקתי לספר על זה לכל מי שרק ראיתי ברחוב. זה עשה מהפכה בעולם שלי, שלה ושל כולנו".
היום תומה בת 15. היא אוטיסטית לא ורבלית ובשנה האחרונה היא ואמה הפכו לפנים מוכרות ברשתות החברתיות עם עשרות אלפי עוקבים. אבל הרבה לפני הסרטונים, החשיפה והתגובות הנרגשות — היו 11 שנים של בלבול, בכי ותחושה בלתי פוסקת של חוסר אונים.
מאשה זוכרת את הרגע שבו התחילו החשדות הראשונים. לבתה הגדולה, שגדלה אף היא בבית דו-לשוני, היה עיכוב בדיבור – ולכן גם בנוגע לתומה היא לא מיהרה לדאוג. עד שחברתה סבטה, קלינאית תקשורת, הסתכלה על תומה והתעקשה.
"היא אמרה לי לעשות אבחון. אז אמרתי לה שלא תבלבל לי את המוח", נזכרת מאשה. "זה אותו דבר כמו שהיה עם הבת הגדולה שלי לינה. אז היא אמרה לי שהיא עובדת עם אוטיסטים ורואה שזה לא זה".
מאשה עדיין סירבה להאמין. "ישבנו בסלון, תומה הייתה עם הגב אלינו ושיחקה עם משהו על הרצפה. באתי עם שני מכסים של סירים מברזל והקשתי בין שניהם בחוזקה מעל הראש שלה. היא לא הסתובבה", היא נזכרת. "הסתכלתי לעבר חברה שלי קלינאית התקשורת ואמרתי לה: 'תראי, היא בסך הכול חירשת. לא העזרתי לחשוב אפילו על אוטיזם כי אצלי הכול מושלם ואז פתאום זה מכה בך בהפתעה".
כמה פגישות אחרי האבחון הגיע הטלפון מהתפתחות הילד שהזמין את מאשה ואת בעלה אנטון להגיע. "פגש אותנו איש מקצוע ואמר עם פרצוף כמו של 'משתתף בצערכם': 'יש לכם ילדה אוטיסטית", היא מספרת. "מאותו רגע, לא הפסקתי לבכות. רק בדיעבד הבנתי שהתאבלתי על החלום שאבד, שהיא תלמד, שהיא תחתתן ותהיה רגילה. זה חלום שהיה לי קשה מאוד לשחרר".
מאשה נעזרה במטפלות, ברחה לעבודה וניסתה לשרוד. במשך 11 שנים היא הרגישה שהיא חיה לצד הבת שלה בלי באמת להכיר אותה. "11 שנים חייתי עם הבת שלי בלי לדעת מי היא", היא מודה. "חייתי עם בן אדם זר. לא ידעתי מה היא חושבת, אם כואב לה משהו, אם מישהו העליב אותה. זה כמו לגדל חתול, דאגתי לצרכים בסיסיים עד כמה שאפשר וזהו, שם זה הסתכם".
בחוץ, מול המבטים של האנשים, תחושת חוסר האונים רק התעצמה. "עד גיל 14 לא יצאתי איתה מפתח הבית מהבושה. אנשים שואלים שאלות ונועצים מבטים. את לא יודעת מה לעשות כשהיא רואה בלון בקצה השני של הכביש ומתחילה לרוץ לך. מכוניות מצפצפות, אנשים צועקים, אז את מורידה את העקבים, מרימה את החצאית ומתחילה לרוץ אחריה, מנסה לתפוס אותה בזמן שהיא בוכה. היא גם חזקה מאוד פיזית ומתנגדת. היא מבחינתה עד שהיא לא תשיג את הבלון זה לא ייגמר לעולם. היום אני מסתובבת רק עם בגדי ספורט למקרה שאצטרך לרוץ אחריה", היא משחזרת.
"גיליתי בחורה עם דעות והרבה ידע"
אז הגיע הרגע ששינה הכול. יום אחד בתה הבכורה, לינה, נכנסה הביתה עם טלפון ביד והראתה לה טקסט של נער אוטיסט לא ורבלי: "אני מאושר, תעזבו אותי. אתם רוצים לשנות אותי, אבל אני מבסוט מהחיים", הוא כתב.
מדובר היה באח של חבר של בתה. באותו רגע התחבר למאשה סרטון ישן שראתה שנים קודם לכן על ילדה עם אפרקסיה שהצליחה לכתוב למרות הקושי המוטורי. "פתאום נפל לי האסימון ואמרתי לעצמי שזה אפשרי", היא אומרת.
מאשה התקשרה שוב ושוב למרכז להקלדה עד שהתפנה מקום והגיעה הפגישה הראשונה. מאותו רגע העולם שלה התהפך. "פתאום גיליתי בחורה עם ערכים, עם דעות ועם הרבה מאוד ידע", היא משתפת. "היא מתעניינת בפוליטיקה ומכירה את שמות כל חברי הכנסת בעל פה".
אבל יותר מהכול, מאשה גילתה מחדש את הבת שלה. השינוי הבא הגיע דווקא מתוך משבר אישי. מאשה קרסה פיזית, הפסיקה לעבוד ונשארה בבית. כדי להרים את עצמה התחילה להצטלם. ואז, במהלך אחת ההקלדות, תומה עצרה אותה.
"היא כתבה לי: 'למה נראה לך שאת מצטלמת ככה? את אמא שלי. אם את רוצה להצטלם, זה רק איתי", מספרת מאשה, שלקחה מצלמה וגילתה עולם חדש לגמרי. "דרך המצלמה היא כולה איתי. היא מסתכלת לי בעיניים והיא מבינה אותי הרבה יותר טוב מאשר כשאני מדברת איתה פרונטלית".
הסרטונים התחילו בכלל כתיעוד למשפחה ולחברים. אחד מהם, סרטון מהים שחברתה של מאשה העלתה לרשת, הפך לוויראלי וזכה למיליוני צפיות. מאז השתיים מתעדות כמעט הכול: הופעות, מסעדות, שיחות, רגעי משבר ורגעי אושר. עבור מאשה, זו כבר לא רק חשיפה אישית אלא שליחות.
"תומה מנחה אותי מה להעלות ונהנית מאוד מאהבת הקהל, גם ברחוב. בזכותנו כבר הרבה משפחות גילו את ההקלדה וכותבים לי שזה משנה עולם", אומרת מאשה. "אני אמשיך לדבר בכל הכוח כדי להעלות מודעות ותומה תכתוב ותשתף גם". עכשיו מאשה כבר חולמת על הצעד הבא: להקים עמותה שתאפשר לילדים כמו תומה להשמיע קול.
