האם עיוורים ולקויי ראייה יכולים לשחק בהצגה שהם כתבו את החומרים המוצגים בה? ההצגה "מסעות" מוכיחה שכן. הדרך לא הייתה פשוטה. אך ביוני, הם יופיעו פעמיים והזרוע עוד נטויה.
הוגה הרעיון היה ירון בן יעקב. לפני שלוש שנים, הוא סיים לעבוד בתחום הפיננסי בשל התדרדרות משמעותית בראייה עקב מחלת ה-RP והחליט שעליו לעשות משהו. "אני כבר בן כמעט 60. אני חי בתל אביב. ראיתי שהקהילה שלנו מאוד אוהבת תיאטרון. גם ללכת להצגות, גם להתבטא וגם ליצור. רציתי לתת לאנשים מקום להתבטא על במה", הוא משתף בשיחה עם שווים.
ירון פנה למרכז לתרבות מונגשת. כעבור כמה חודשים, התקשרו לבשר לו שיש תקציב ופורסם קול קורא. בקול הקורא, אנשים התבקשו להגיש קטעים כתובים. "בערך 17 אנשים הגישו קטעים. חשבנו שנבחר שמונה. אבל היו כל כך הרבה קטעים טובים. אחרי האודישנים, החלטנו לבחור 11 קטעים", אומר ירון.
את אחד הקטעים כתבה ימית אוגש. ימית, בת 51 מהרצליה, מתמודדת עם מחלת ה-RP. "כבר 20 שנה אני מעבירה חוג בגני ילדים בהרצליה עם בובות והכול. אני ממחיזה לילדים סיפורים. יש סיפורים מוכרים ויש סיפורים שאני כותבת", היא מספרת לשווים. "החוג שלי מקבל שבחים רבים. אנשים מזהים אותי ברחוב. העברתי את החוג לאנשים שעכשיו הם חיילים. אבל אף פעם לא כתבתי בצורה מקצועית. לא ידעתי אם אני יודעת לכתוב. פה הייתה לי הזדמנות לעבור סדנת כתיבה מאוד מקצועית עם יוספה אבן שושן שאחר כך עשתה גם את העיבודים".
כל משתתף בחר מסע שהוא עבר. כלומר, עניין שהוא התמודד איתו. לא כל המסעות קשורים ללקות הראייה. ימית בחרה לכתוב על ההתמודדות שלה ושל בעלה עם העובדה שחלתה בסרטן המאי הגס. "ההצגה היא על הזוגיות, לא על הסרטן", היא מדגישה.
אחרי סדנת הכתיבה, נכנסה לתמונה דליה שימקו. דליה היא שחקנית ובמאית. היא מנהלת את אנסמבל אספמיה זה 23 שנים. "זו לא הפעם הראשונה שאני עובדת עם אנשים עם מוגבלויות. אני אוהבת לעבוד עם אנשים שחווים את המציאות אחרת לגמרי ממני", היא אומרת. "לפעמים, הם מתמודדים עם אתגרים בדברים שנראים לי ברורים מאליהם. התחלתי את העבודה מתוך תחושת שליחות. כיום, אני רואה בהם פרטנרים לכל דבר ועניין. לפעמים, אני שוכחת שהם לא רואים. אני מדגימה להם דברים באופן ויזואלי והם מזכירים לי שהם לא רואים מה אני עושה".
ירון כתב על החלום שלו לטייל בעולם. "בכל מסע, יש שלוש סצנות. בהצגה, המסעות של המשתתפים משתלבים זה בזה בצורה גאונית. בסצנה הראשונה, אני ילד. אני חולם לטייל בפריז ואמא שלי רוצה לדבר על חיי היומיום. בסצנה השנייה, אני בפריז. בסצנה השלישית, אני מטייל בסין ויש שם איזו שהיא התפכחות. בין הפעם הראשונה שהעלינו את ההצגה לפעם השנייה, אמא שלי נפטרה", הוא משתף.
גם הסצנות שימית כתבה היו מרגשות. "בסצנה הראשונה, אני ובעלי ביחד באבחון של המחלה. בסצנה השנייה, רואים התקף חרדה אמיתי שהיה לו סביב הניתוח שלי. בסצנה השלישית, אני אומרת לו תודה. אני אומרת לשחקן ששיחק איתי כמה אני אוהב אותו. אני אומרת לו שלא הייתי יכולה לעבור את זה בלעדיו. הילדים שלנו סיפרו לי שכאשר בעלי ראה את זה מהקהל, הוא דמע", היא אומרת.
בהצגה, משתלבים שני שחקנים רואים. "יש דברים שבשבילם צריך שחקן רואה, כמו ריקוד טנגו. השחקן הרואה מלמד את אחת המשתתפות לרקוד טנגו ואחר כך רוקד איתה טנגו", מסבירה דליה. ימית שמחה מאוד לעבוד עם השחקנים הרואים. "הם הקפיצו אותנו הרבה קדימה מבחינת מקצועיות והעלו את רמת המשחק", היא אומרת.
אחרי שנתיים של עבודה קשה, ההצגה עלתה כבר שלוש פעמים: פעמיים בתיאטרון הבימה ופעם אחת בבית חינוך עיוורים בירושלים. הפעם הראשונה שההצגה עלתה בתיאטרון הבימה הייתה רגע שיא מבחינת ירון. "לא ידעתי מה יהיה. ידעתי שיש הצגה וצריך לחשוב איפה היא תעלה. פניתי לתיאטרון הבימה ולתיאטרון הקאמרי לחפש אולם. בתיאטרון הבימה, שתינו קפה איפה שהשחקנים שותים, נכנסנו לחדרי ההלבשה, עלינו על הבמה ויצאנו מהיציאה של השחקנים לפגוש את בני המשפחה והחברים שלנו. זה היה ללא ספק רגע השיא מבחינתי", הוא מספר.
התגובות היו מדהימות. ההצגה תעלה שוב ב-3 ביוני בסינמטק יבנה וב-22 ביוני בתיאטרון חיפה. ירון ודליה הביעו רצון להמשיך לפרויקט הבא. "הפרויקט הבא כבר מתגלגל לי בראש. אני רוצה להראות את היכולת", מסביר ירון.
