במשך שנים, הורים לילדים עם שונות נוירולוגית התרגלו לצאת באמצע הצגות עם מבטים, הערות והתנצלויות. פסטיבל "מקומות שמורים", שהקימו אור אלתרמן ברנע ושרון גבריאלוב, מנסה לשנות את חוקי עולם התרבות בישראל ולהזכיר שגם לילדים שמתקשים לשבת בשקט מגיע מקום באולם.
"כל פעם ניסיתי לקחת אותו להצגה אחרת", מספרת לשווים אלתרמן ברנע על בנה רוקי, שנמצא על הרצף האוטיסטי. "הוא תמיד מאוד רצה לראות את ההצגה עצמה, אבל התנאים היו מכשול עבורו. אם זה מקום רועש ומלא אנשים, החושך באולם לפני תחילת ההצגה או הציפייה לשבת בשקט. הוא לא קיבל הזדמנות לחוות את החוויה האמנותית והיה יוצא מהאולם בבכי ובבהלה".
מאותו תסכול אישי נולד בהמשך הפסטיבל, שייערך השנה בין 11 ל-13 ביוני זו השנה השמינית. מדובר בפסטיבל היחיד בישראל שמוקדש כולו להצגות ומופעים מותאמים לילדים ובוגרים עם שונות נוירולוגית – אוטיזם, הפרעות קשב וריכוז, קשיי ויסות, חרדות, טורט, פוסט-טראומה ושונויות נוירולוגיות נוספות.
הכול התחיל בעקבות הצגה שרוקי כבר הכיר ואהב מגן התקשורת שלו. כשאור אלתרמן ברנע, יזמית חברתית, אשת תקשורת ומנכ"לית עמותת "מקומות שמורים", גילתה שההצגה מוצגת גם בתיאטרון בתל אביב, היא החליטה לקחת אותו לראות אותה שוב מתוך מחשבה שהפעם יהיה קל יותר. אבל רגע לפני תחילת ההצגה כבו האורות באולם ורוקי נכנס להצפה.
"הוא התחיל לצרוח 'החוצה, החוצה' ונאלצתי להרים את כל השורה ולצאת", היא נזכרת. מי שראתה אותם יוצאים הייתה שרון גבריאלוב, שחקנית יוצרת ומנהלת אמנותית שעבדה אז בתיאטרון שבו הוצגה ההפקה. זמן קצר לאחר מכן היא שלחה לה הודעה בפייסבוק ומשם התחיל החיבור בין השתיים.
"שרון סיפרה לי שבחו"ל קיימות הצגות מונגשות שמותאמות לילדים אוטיסטים", מספרת אלתרמן ברנע. "זה ממש הדהים אותי. בכלל לא חשבתי על האפשרות הזאת".
בהמשך טסו השתיים ללינקולן סנטר בניו יורק, שם השתתפו בהכשרה מקצועית להנגשת תרבות לקהל מגוון נוירולוגית. “זה היה הבסיס לכל מה שאנחנו עושות עד היום", אומרת אלתרמן ברנע.
עבור גבריאלוב, אשת תיאטרון ותיקה, המפגש עם המשפחות היה מטלטל לא פחות. "מה שהכי זעזע אותי היה חוסר המודעות והשיפוטיות", היא אומרת. "הורים היו מקבלים הערות, צקצוקים ומבטים בגלל הילדים שלהם. הרבה פשוט ויתרו מראש על תרבות מתוך פחד".
לדבריה, אחת המטרות המרכזיות של הפסטיבל היא ליצור מרחב שבו אף אחד לא צריך להתנצל על עצמו. "כל המטרה שלנו היא לגרום לאנשים להבין שזה ממש בסדר. שאתם יכולים להתנהג איך שאתם וכל התנהגות מתקבלת בברכה".
בפסטיבל עצמו כמעט הכול בנוי סביב התאמה לצורכי הקהל. אין חושך מוחלט באולם, הווליום נמוך יחסית, ויש חדרים שקטים למי שמרגיש מוצף. הקהל מקבל מראש מידע מפורט על המופעים, כולל טריגרים אפשריים ויש אפילו מדבקות שמאפשרות לילדים לבחור אם ירצו שיפנו אליהם או לא.
אבל אולי הרגעים המרגשים ביותר מבחינת השתיים הם דווקא הרגעים הקטנים. אלתרמן ברנע נזכרת בילדה שסירבה להיכנס לאחת ההצגות בפסטיבל. "היא עמדה מחוץ לאולם וכל כמה דקות עשתה עוד צעד קטן פנימה", היא מספרת. "בסוף היא ביקשה רק דבר אחד – שהדלת תישאר פתוחה. כמה דקות אחר כך היא כבר ישבה עם אבא שלה בשורה השנייה. זה היה פשוט מדהים".
השנה יעמוד הפסטיבל בסימן "חדשות טובות", בחירה שנולדה מתוך המציאות הישראלית של השנים האחרונות. "אנחנו בתוך שנים רצופות של מלחמה, סטרס מתמשך וחדשות מאוד רעות", אומרת גבריאלוב. "רציתי לייצר רגע אחד של חדשות טובות".
לדברי השתיים, למרות העלייה במודעות בשנים האחרונות, הדרך לשינוי עדיין ארוכה. "אנחנו כבר שמונה שנים מדברות את הדבר הזה, מסבירות למה הוא חשוב ודופקות על דלתות", אומרת גבריאלוב. "יש הרבה פחד משינוי, במיוחד במוסדות תרבות גדולים וותיקים, שמבוססים על מערכות שעובדות אותו הדבר במשך שנים".
לדבריה, חלק מהמוסדות חוששים גם מההיבט הכלכלי של הצגות רגישות, שמתקיימות מול קהל מצומצם יותר. "מסתכלים על זה הרבה פעמים בעיניים של כסף ושואלים אם זה כלכלי", מציינת גבריאלוב. "אבל כל עוד מוסדות תרבות לא מנגישים אמנות ותרבות, הם בעצם ממשיכים להדיר אוכלוסייה שלמה".
אלתרמן ברנע מסכימה: אנשים היום לא מגיעים לתיאטרון רק בשביל לצרוך אמנות. הם באים בשביל לעבור חוויה, בשביל ליצור קשר, בשביל לגלות דברים חדשים על עצמם. אם אתה משאיר אנשים מחוץ לאולם שלך — אז למה בעצם התכנסנו?".
פסטיבל "מקומות שמורים" יתקיים בין 11 ל-13 ביוני במרכז "דרהי" בתל אביב ויציג הצגות, מופעים וסדנאות המותאמים לילדים ובוגרים עם מגוון נוירולוגי, אבל בעיקר לקהל שמחפש חוויית תרבות קצת יותר רגישה, מכילה ואנושית.
לפרטים נוספים ולתוכנייה המלאה – לחצו כאן
