"למה לא חיפשת אותנו? היינו פותרים את זה". המילים האלו, שנאמרו לי על ידי נציגי הפיקוח והרשות המקומית, מסכמות שנה שלמה של אטימות. שנה שבה הפכתי, בעל כורחי, מאמא שבאה לתמוך בילד שלה, ל"מטרד" שצריך לרדוף אחרי מפתחות כדי לעלות לקומה השנייה.
אני מתניידת בכיסא גלגלים זה שנים רבות. הבן שלי לומד בכיתה ה' בשפלה. השנה פתחנו את שנת הלימודים בהתרגשות – בית הספר עבר למבנה חדש וחגיגי. כל המסמכים הרפואיים והבקשות הוגשו עוד בשלב התוכניות, חודשים מראש. הכול היה ברור. אבל כשהצלצול הראשון נשמע, התברר האבסורד: בית הספר נפתח, הילדים נכנסו, אבל את המעלית לקומות העליונות שבהן לומד בני – פשוט שכחו להתקין.
במשך חצי שנה נמנעה ממני הזכות הבסיסית ביותר של כל הורה: ללוות את הבן שלי לכיתה שלו, לראות איפה הוא יושב או לפגוש את המורה שלו באסיפת ההורים הראשונה. נשארתי בחוץ. רק בחודש פברואר, אחרי לחצים כבדים, נזכרו להתקין את המעלית. אבל האטימות הפיזית הפכה מהר מאוד לאטימות מחשבתית.
באסיפת ההורים הבאה ביקשתי להוריד את המפגש לקומה הראשונה. בית הספר "נענה" לבקשה, אבל בדרך שלו: את השיחה האישית והרגישה על הבן שלי נאלצתי לנהל בחדר משותף, במרחק מטרים ספורים מאמא אחרת שניהלה שיחה דומה על הבן שלה. אפס פרטיות, אפס כבוד, פגיעה מוחלטת בדיסקרטיות של הילד שלי.
שיא האבסורד הגיע באירוע סוף השנה הקהילתי. בית הספר ידע היטב שיש הורה בכיסא גלגלים ובכל זאת בחר לקיים חלק מהתחנות בקומות העליונות. שום הודעה לא נשלחה, שום הסבר לא ניתן והמעברים היו נעולים. מצאתי את עצמי מסתובבת כמו חפץ שקוף במבנה ענק, מחפשת נואשות מישהו מצוות בית הספר שיביא מפתח למעלית הנעולה, בזמן שהבן שלי מסתכל עליי בעיניים מאוכזבות.
כשהתלוננתי, התשובה של המערכת הייתה: "למה לא חיפשת אותנו?". הם באמת מצפים מאמא בכיסא גלגלים לצאת למסע ציד בתוך בית ספר הומה אדם כדי לקבל זכות יסוד בסיסית, במקום שהם ידאגו לזה מראש?
זה לא סיפור על תקלה טכנית במעלית. זה סיפור על מערכת חינוך שבונה קירות ומבנים מפוארים, אבל שוכחת שמאחורי הניירות והתוכניות יש אנשים, יש הורים ויש ילד אחד שנאלץ לראות את אמא שלו נשארת שוב ושוב מאחורי הדלת הנעולה.
צופית גולן היא סגנית יו"ר הנהגת ההורים הארצית ומשמשת גם כראש צוות חינוך מיוחד בהנהגה.
