הסרט "כולנו לא אותו דבר וכולנו אותו דבר" סובב סביב חזרות של תיאטרון אפשר, תיאטרון שייסדה ומנהלת רינה פדווה בעמותת אלווין ישראל. בקבוצה חברים ארבעה 14 אנשים בני 45 עד 70 עם מוגבלות. תוך כדי אותן חזרות, נחשפים הצופים לסיפורים האישיים של המשתתפים.
המפיקה והבמאית של הסרט היא שלומית ברק. "אני באה מתחום החינוך. עבדתי כמורה ויועצת חינוכית וניהלתי בית ספר. אחר כך, עבדתי במכללה להכשרת מורים. יצאתי לפנסיה לפני הרבה שנים", היא מספרת לשווים.
לתחום של אנשים עם צרכים מיוחדים נחשפה שלומית בתקופת הקורונה. "אני מכירה את רינה פדווה, מנהלת תיאטרון אפשר, הרבה שנים. לא אפשרו להם לצאת מהדירות שלהם. אז באתי לעזור להם להעביר את הזמן. באיזשהו שלב, חשבתי שהסיפור שלהם ראוי להפוך לסרט", היא משתפת.
הסרט נוצר על ידי הטלוויזיה הקהילתית של עמותת עידן. "אנחנו יוצרים סרטים בנושאים שקשורים לקהילה. הסרטים זמינים לצפייה בערוץ 98. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים ודנים בכל נושא שמישהו מעלה. החלטנו שזה נושא ראוי. אנשים כאלה חיים בתוכנו. אנחנו צריכים לחשוף אותם", אומר שמואל ברעם, צלם הסרט.
שלומית מסכימה איתו. "הצעתי לעשות את הסרט בשביל להעלות מודעות. הם חיים בתוך הקהילה אבל, הרבה פעמים, לא מספיק רואים אותם", היא מסבירה.
שמואל צילם בטלוויזיה 35 שנה ולאחר שפרש עבד כמדריך תיירים. מאז הקורונה הוא לא עובד בתחום הרבה, אבל מתנדב בכמה מקומות, אחד מהם הוא הטלוויזיה הקהילתית.
התיאטרון מהווה עבור חברי הקבוצה מקום מכיל לספר את הסיפורים האישיים שלהם. "בעצם, הם משחקים את עצמם", אומר שמואל. שלומית מסכימה ומוסיפה: "הם מביאים את החומרים להצגה מתוך החיים שלהם".
הסיפורים האישיים נגעו בשלומית ובשמואל. "אחד מהמשתתפים מספר על הגעגועים שלו לאמא שלו שנטשה אותו בבית החולים", מספר שמואל ושלומית מוסיפה: "אחת המשתתפות עובדת בבית קפה. לקוח אחד היה חביב אליה. אולי הוא ניסה להתחיל איתה. היא פירשה את זה כהטרדה. היא התלוננה למנהל שלה. המנהל דיבר עם הלקוח שלא התכוון להטריד. אני שמחה שהיא הצליחה לעצור את זה כי הסיטואציה לא הייתה נעימה לה".
שמואל רואה את הסיפור מכיוון אחר. "צריך להיות הרבה יותר עדינים עם האנשים האלה. הם מקבלים את הדברים בשם אומרם ונפגעים. אין אצלם את המניפולציות או את ההומור שיש לנו", הוא מסביר.
שם הסרט "כולנו לא אותו דבר וכולנו אותו דבר" נגזר ממשפט שאמר אחד המשתתפים. הוא משקף את היחס שחברי הקבוצה מקבלים לפעמים. "הקשרים ביניהם נהדרים. הם חיים ביחד בדירות שלהם. יש להם חיים מלאים, כמובן בהתאם למגבלות. חלק מהם עובדים, אבל כשהם יוצאים החוצה, הקהל לא תמיד מבינה. יש אנשים שמתייחסים אליהם בזלזול. יש אנשים שמתייחסים אליהם כמו תינוקות", הוא מספר.
