איך מביים סרט אדם שמעולם לא ראה? כיצד הוא מחליט מה יופיע בפריים, איפה תעמוד המצלמה, אילו הבעות פנים יספרו את הסיפור ואיך ירגיש הצופה? עבור רוב האנשים מדובר בשאלות תיאורטיות, אך עבור 11 משתתפי סדנת הקולנוע "טייק ראשון" הן הפכו למציאות.
ביום ראשון הקרוב (19 ביולי) בשעה 16:30 יוקרנו בסינמטק תל אביב שני סרטים עלילתיים קצרים שנוצרו במסגרת הסדנה. לראשונה בישראל יוצגו סרטים שנכתבו ובוימו על ידי אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. הסרטים, בני כחמש דקות כל אחד, הם תוצר של עשרה מפגשים אינטנסיביים שבהם למדו המשתתפים את יסודות השפה הקולנועית: כתיבת תסריט, בימוי, צילום ועריכה.
מאחורי היוזמה עומדים המרכז לתרבות מונגשת וסינמטק תל אביב. הסדנה התקיימה בחסות קרן דורות, שאיפשרה את הוצאת הפרויקט לפועל.
ללמוד לחשוב בשפה של מצלמה
לדברי מארגני הקורס, בתחילת הדרך הגיעו המשתתפים עם רעיונות, סקרנות והרבה סימני שאלה. רובם אהבו קולנוע, חלקם צרכו סרטים באמצעות תיאור קולי, אך איש מהם לא התנסה בבניית סרט מהצד היוצר.
במהלך עשרת המפגשים הם למדו כיצד נולד סרט: איך בונים דמות, כיצד מספרים סיפור באמצעות תמונה ולא רק באמצעות מילים, מהי קומפוזיציה, כיצד תנועת מצלמה משנה את התחושה של הצופה ואיך כל בחירה ויזואלית משרתת את הסיפור.
המשתתפים כתבו גרסאות חדשות לתסריטים, קיימו סיעורי מוחות, שיפרו סצינות והגיעו לימי הצילום כשהם יודעים בדיוק מה הם מבקשים ליצור. אנשי המקצוע שליוו אותם, כך הם מדגישים, לא קיבלו עבורם את ההחלטות האמנותיות, אלא סייעו לתרגם את הדמיון שלהם לשפה קולנועית.
בסיום התהליך התחלקו המשתתפים לשתי קבוצות, שכל אחת מהן יצרה סרט קצר משלה, החל מהרעיון הראשוני ועד לגרסה הסופית, שכאמור תוקרן בראשון הקרוב בפני קהל.
"בונה לעצמי מפה בראש"
אחד המשתתפים הוא אמין סאלח מהכפר משהד בצפון, מורה לאנגלית ובעל תואר בתקשורת שנולד עם עיוורון תורשתי. כאשר שואלים אותו כיצד אדם שלא ראה מעולם מביים סרט, הוא מחייך ומשיב שהעיקרון דווקא מוכר לו. "כמו שאני מגיע למקום חדש", הוא מסביר, "אני מקשיב לקולות, להחזרים, לצעדים, לומד את המרחב ובונה לעצמי מפה בראש. כך אני מתמצא. בקולנוע זה אותו רעיון, רק הרבה יותר מורכב".
במקום להסתמך על מה שהעין רואה, הוא בונה בראשו את הסצינה כולה. "אני חושב איפה כל שחקן עומד, מה הוא לובש, אילו חלקים מהגוף יופיעו בפריים, איפה יהיה הפוקוס ומה אני רוצה שהקהל ירגיש. אני עובד הרבה דרך קולות וסאונד. כשדמיינתי את הסרט, שמעתי אותו בראש עוד לפני שצילמנו. חוויתי אותו דרך שרידי הראייה שלי באמצעות צללים, אורות ותחושות".
במהלך העבודה הוא גילה שקולנוע הוא הרבה מעבר למה שחשב. "לפני הסדנה הייתי בטוח שסאונד הוא העיקר. אחרי שלמדתי על זוויות צילום, קומפוזיציה, הבעות פנים ותנועות מצלמה, הבנתי שאני מפספס עולם שלם. אז אמרתי בצחוק שלמעשה למדתי לראות".
השינוי, לדבריו, לא נשאר רק בתוך הכיתה. "התחלתי לשאול אנשים מה הם רואים סביבי. פתאום עניינו אותי פרטים שלא חשבתי עליהם קודם. גם כשאני צופה היום בסרט עם תיאור קולי, אני חושב אחרת לגמרי".
אחד הדברים המעניינים בתהליך היה הבחירה של המשתתפים לא ליצור סרט שעוסק במוגבלות. "היה לנו ברור שאנחנו לא רוצים לעשות סרט על עיוורים, זה מספיק משמעותי שעיוורים הם אלה שיצרו אותו".
במקום זאת בחרה קבוצתו לספר סיפור על זוגיות, נושא שכל אדם יכול להתחבר אליו. בתחילת הדרך התלבטה הקבוצה בין קומדיה לדרמה. הרעיון הראשון עסק בטעות בזיהוי בין שני אנשים, אולם ככל שהכתיבה התקדמה העלילה השתנתה. "רצינו ליצור משהו פשוט, אנושי ונגיש. סרט ראשון לא צריך להיות מסובך. רצינו להתרכז בלספר סיפור טוב".
גם יוצרים, גם שחקנים
משתתפי הקורס שיחקו גם בסרטים בעצמם. "למדתי להתנייד באופן עצמאי בכל לוקיישן כאילו אני רואה. אם היו מדרגות או מכשולים, הייתי לומד את המקום מראש", מתאר אמין.
מלבד הלימודים המקצועיים, המשתתפים עברו גם תהליך קבוצתי משמעותי. כל אחד הגיע עם רעיונות משלו, אך בסופו של דבר נדרשו כולם להסכים על תסריט אחד, לחלק תפקידים, לקבל ביקורת ולעבוד כצוות.
"היה אפס אגו", משתף אמין. "כל אחד עשה את מה שהוא טוב בו. מישהו כתב, מישהו שיחק, מישהו חשב על אביזרים. כולם עבדו בשביל התוצאה הסופית. עבדנו חודש וחצי בשביל חמש דקות".
העבודה המשותפת סייעה לו להתמודד עם אחד האתגרים האישיים שלו, ריבוי משימות. "המשחק היה הכי קשה עבורי, אבל גם עצם ההתמודדות עם עומס של משימות. הייתי צריך לחשוב על תסריט, משחק, צילום, אביזרים, לוחות זמנים. היום אני מרגיש הרבה יותר בטוח ביכולת שלי לנהל פרויקטים".
אחד הדברים שהפתיעו את אמין היה הגילוי שהוא נהנה במיוחד מכתיבת תסריטים. "הסכמנו שכל אחד יביא רעיון וננסה לשלב ביניהם. מצאתי את עצמי יושב שעות, מדמיין את הסצינות, משכתב ומלטש. הרבה זמן לא כתבתי בצורה כזאת".
הוא אינו שולל אפשרות שבעתיד תהפוך התסריטאות לחלק משמעותי יותר מחייו. "אולי זה עוד כיוון בשבילי. כרגע זה תחביב, אבל אם תהיה מסגרת שתמשיך ללוות אותנו, בהחלט הייתי רוצה להמשיך ליצור. יש משאבים לאנשים עם לקויות ראייה, אבל חסרה מסגרת שמרכזת אותם".
כחלק מהסדנה התקיים גם מפגש עם במאי עיוור, ששיתף את המשתתפים בניסיונו המקצועי והראה להם שהשתלבות בעולם הקולנוע אפשרית גם עבור יוצרים עם לקויות ראייה. אמין מבקש להעביר מסר לאנשים עם מוגבלות: "אני חושב שהקהל מחכה לכם. יש לכם נקודת מבט שאף אחד אחר לא יכול להביא".
"לא עסקנו במוגבלות, עסקנו בקולנוע"
מי שליוותה את המשתתפים הייתה הבמאית והשחקנית אור אזולאי, שעבורה הייתה זו הפעם הראשונה שבה לימדה קולנוע אנשים עם עיוורון.
למרות הייחוד של הפרויקט, היא מספרת שלא חששה. "אני מלמדת שנים רבות בחינוך המיוחד ועבדתי עם אוכלוסיות מגוונות. מבחינתי כל קבוצה חדשה מחייבת אותי לחשוב מחדש איך להעביר את הידע".
העובדה שקולנוע הוא אמנות חזותית הפכה את האתגר למעניין במיוחד. "כבר ברבע שעה הראשונה הבנתי שמולי יושבים אנשים ונשים אינטליגנטים, סקרנים ועמוקים. מהר מאוד כבר לא עסקנו במוגבלות, עסקנו בקולנוע".
כדי להסביר מושגים מופשטים כמו עומק, מרחק וקומפוזיציה, אזולאי פיתחה שיטות הוראה יצירתיות. היא השתמשה בקוביות לגו כדי לבנות פריימים תלת-מימדיים, נתנה למשתתפים להזיז חצובות ומצלמות בעצמם והסבירה כיצד שינוי קטן במיקום המצלמה משנה את הסיפור. אלו טכניקות שבהן היא משתמשת גם עם אנשים ללא לקויות ראייה.
"קומפוזיציה היא לא רק עניין של ראייה", היא אומרת. "זו הבנה של יחסים במרחב. מה קרוב אליי, מה רחוק, איפה תשומת הלב נמצאת. לא חייבים ראייה כדי להבין קולנוע. צריך להבין לאן תשומת הלב הולכת".
בהמשך ניתחו המשתתפים גם קטעים מסרטים קלאסיים, בהם "האזרח קיין", תוך הסתמכות על תיאורים קוליים מפורטים. "למדנו כיצד במאי משתמש במרחב כדי לספר סיפור. אלה רעיונות שאפשר להבין גם בלי לראות".
אחת התגליות הגדולות של הסדנה הייתה שהדמיון האנושי מסוגל לייצר תמונות גם ללא ראייה. "גם אם אדם עוצם עיניים, הוא עדיין מסוגל לדמיין תמונה. אצל המשתתפים הדימוי הזה פשוט פועל בדרך אחרת".
היא מספרת שהמשתתפים החלו במהירות להשתמש בשפה מקצועית. "הם דיברו על פריימים, על זוויות, על תנועות מצלמה. ברגע שהם התחילו לחשוב כך, הם כבר היו יוצרים".
"לדעתי, המגבלה היא המלצה", היא מדגישה במשפט שהפך לאחד המסרים המרכזיים של הסדנה. "הרגע הכי מרגש יהיה בכלל בהקרנה".
העיקרון שהוביל את הסדנה היה לא להנמיך את הדרישות האמנותיות, אלא למצוא דרכים אחרות להגיע אליהן. המשתתפים למדו קולנוע באותם מושגים מקצועיים שבהם לומדים יוצרים אחרים, תוך התאמת אמצעי ההוראה לצרכים שלהם.
להפוך מצרכני תרבות ליוצרים
המרכז לתרבות מונגשת הוא מיסודה של הספרייה המרכזית לעיוורים שהוקמה לפני יותר מ-75 שנה עבור חיילים שנפגעו בראייתם במלחמת העצמאות. עם השנים הפכה הספרייה לגוף מרכזי בהנגשת תרבות לאנשים עם לקויות ראייה.
מבחינת אמיר אורני, מנכ"ל המרכז לתרבות מונגשת, הסדנה היא חלק מחזון רחב הרבה יותר. "הרבה אנשים חושבים שתפקידנו הוא רק להנגיש ספרים או סרטים", הוא אומר. "אבל אנחנו רוצים שאנשים עם לקויות ראייה יהיו לא רק צרכני תרבות, אלא גם יוצריה. זה חלק מעקרונות הליבה שלנו. תרבות אינה מותרות. תרבות היא מזון לנפש. היא חלק מהזהות שלנו. כשאדם אינו יכול להשתתף בעולם התרבות, החברה מפסידה את נקודת המבט הייחודית שלו".
לדבריו, בדיוק כפי שחברה בונה רמפות לאנשים המשתמשים בכיסאות גלגלים, כך עליה לבנות גם רמפה תרבותית כי נגישות אינה מסתיימת במרחב הפיזי. "אנחנו מנגישים ספרים, תיאטרון, מוזיאונים, סרטים, עיתונות ואמנות. מבחינתנו זו אותה שליחות".
הוא מספר כי שיתוף הפעולה עם סינמטק תל אביב אינו חדש. הסינמטק פועל כבר שנים להנגשת הקרנות לקהלים עם מוגבלויות, בין היתר באמצעות הקרנות מונגשות עבור אנשים חירשים וכבדי שמיעה וכן במסגרת אירועים ופסטיבלים שבהם משולבים אמצעי נגישות. "כשבסינמטק הבינו שיש כאן הזדמנות לא רק להנגיש קולנוע לאנשים עם עיוורון, אלא גם לאפשר להם ליצור קולנוע בעצמם, הם נרתמו מיד. מבחינתנו זו הייתה התפתחות טבעית של שיתוף פעולה שנמשך כבר שנים".
תיאור קולי, הרבה מעבר לקריינות
אחד המרכיבים המרכזיים בסדנה היה השימוש בתיאור קולי. תיאור קולי הוא התמחות מקצועית בפני עצמה ולא קריינות פשוטה. "התפקיד הוא לא להגיד הכל, אלא לבחור את מה שבאמת חשוב להבנת הסיפור", מדגיש אורני. "צריך לדעת לזהות מה העיקר ומה הטפל, אילו פרטים יעזרו לאדם עם עיוורון לבנות את התמונה בדמיונו ומתי נכון לשלב את התיאור מבלי לפגוע בקצב העלילה".
המרכז לתרבות מונגשת הוא הגוף היחיד בישראל המכשיר אנשי מקצוע בתחום התיאור הקולי. מעבר להנגשת סרטי קולנוע, הוא מנגיש גם הצגות תיאטרון בזמן אמת. בהצגות יושב מתאר קולי שהכין מראש את החומרים ובמהלך המופע מתאר לצופים עם עיוורון את ההתרחשויות החזותיות בין הדיאלוגים באמצעות אוזניות אישיות. "המטרה היא לא לתאר כל פרט", מסביר אורני, "אלא לתת לאדם עם עיוורון את המידע הדרוש כדי לבנות בעצמו את התמונה. בסופו של דבר גם אדם רואה מפרש את המציאות. אצל אדם עיוור פשוט מישהו עוזר לו לבנות את התמונה".
חשוב לו להדגיש כי מאחורי ההצלחה עומדת גם התמיכה של קרן דורות. "היא הייתה המנוע של הפרויקט. לעמותות יש הרבה רעיונות טובים, אבל בלי מימון אי אפשר להפוך אותם למציאות. התמיכה של קרן דורות אפשרה לכל הדבר הזה לקרות".
ההצלחה, הוא מספר, כבר מעוררת מחשבות על המשך. "אנחנו רוצים להמשיך לקיים סדנאות נוספות ולהרחיב את תחומי היצירה. כבר פירסמנו קול קורא ליוצרים עם לקויות ראייה כדי לבנות מאגר של יוצרים שנוכל לשלב בפרויקטים עתידיים".
הקרנת הבכורה
אמין מקווה שהקהל בהקרנה לא יעסוק בשאלה אם היוצרים רואים או לא, אלא פשוט יתחבר לסיפור. "אני חושב שלאנשים עם מוגבלות יש נקודת מבט מיוחדת. אל תפחדו ליצור. הקהל מחכה לשמוע את הסיפורים שלכם".
גם אזולאי מקווה שהצופים ייצאו מהאולם עם מחשבה חדשה. "הייתי רוצה שאנשים יבינו שמגבלה היא לא מה שמגדיר יוצר. יצירתיות, סקרנות והתמדה חזקות הרבה יותר מכל מגבלה".
הקרנת הסרטים, כאמור, תתקיים ביום ראשון, ה-19 ביולי, בשעה 16:30 בסינמטק תל אביב, לפני הקרנת סרט באורך מלא. כחלק מהגישה שהובילה את הפרויקט, גם הסרטים עצמם יוקרנו עם תיאור קולי מלא, כך שכל צופה יוכל לחוות את היצירה. הכניסה חופשית הציבור הרחב מוזמן.
לפרטים נוספים: אתר המרכז לתרבות מונגשת >>> https://center.clfb.org.il/
