"ביום הראשון אפילו התלבטתי אם להתרחץ", מספרת יעל סקוברונק, בת 16 מירושלים. "ידעתי שאחר כך אצטרך ללבוש שוב את המדים. במדים יש כל כך הרבה כפתורים, הצבעים שלהם כל כך דומים ולא רואים מה נמצא על מה. בהתחלה הייתי בתלות מוחלטת בעניין הזה".
זו הייתה רק אחת ההתמודדויות של יעל ושל עוד שמונה בני נוער עיוורים וכבדי ראייה שהשתתפו בשבוע שעבר בגדנ"ע של תנועת "נוער יחד", שהוקמה על ידי בית חינוך עיוורים. במשך חמישה ימים הם חוו סדר יום צבאי שכלל מסעות, שדאות, משימות קבוצתיות ושיחות על ערכים ומנהיגות.
"נוער יחד" היא תנועת נוער לבני 11 עד 21 שהם עיוורים או כבדי ראייה. התנועה מקיימת פעילויות לאורך השנה ומספקת קבוצת שווים עבור בני נוער הלומדים בבתי ספר רגילים.
רכזת התנועה, חרות בר חמא, מספרת שכבר עם כניסתה לתפקיד סימנה לעצמה מטרה אחת ברורה – להחזיר את הגדנ"ע. "כולם סיפרו לי על הגדנ"ע המשמעותית שהתקיימה לפני עשר שנים. אני עובדת על זה כבר מאוקטובר. זה דרש המון תיאומים וארגונים, והייתי צריכה גם לגייס את החניכים. בניגוד לרוב הפעילויות של נוער יחד, גדנ"ע זה לא רק כיף".
אחד המשתתפים הוא גבריאל חיימוב (עוד מעט בן 18), המתמודד עם מחלה גנטית נדירה שאינה תורשתית. גבריאל הוא שחקן בנבחרת ישראל בכדורשער, עבר להתגורר בפנימייה בעפולה כדי להתאמן עם הנבחרת, סיים השנה את לימודיו בתיכון ובמקביל גם עובד.
"אני מאוד ספורטיבי", הוא מספר. "אז חלק מהדברים בגדנ"ע היו לי יחסית קלים. לדוגמה, כל פעם שעושים טעות צריך לרדת לחמש או עשר שכיבות סמיכה. אבל היה לי חשוב שלא ויתרו לנו. יש הבדל תהומי בין התאמות להנחות. בפעילויות כתיבה אמרתי למפקד מה לכתוב והוא כתב בשמי, אבל את כל הפעילויות עשינו כמו כולם".
"כל הצווארון היה מרוח בקרם הגנה"
יעל, שהיא לבקנית ומתמודדת עם ניסטגמוס (ריצוד עיניים), מספרת שהקושי שלה היה אחר. "בתור לבקנית הרבה שמש מסכנת אותי, ולכן פעילויות שטח כמו יום השדאות או הצעדה בבוקר איתגרו אותי. מרחתי המון קרם הגנה. כל הצווארון של המדים שלי היה מרוח בקרם הגנה, אבל אף אחד לא ראה."
גם ההתמצאות בבסיס לא הייתה פשוטה. "הבסיס מאוד גדול, אבל כולו נראה אותו דבר", מספר גבריאל. "היה לי קשה להתמצא בו. אני יודע שהדרך מהמגורים לשירותים הייתה חצי כלום, אבל היה לי קשה ללמוד אותה, כי הכל נראה אותו דבר".
מעבר לאתגרים הפיזיים, הגדנ"ע כללה גם משימות שעסקו במנהיגות ובעבודת צוות. באחת מהן התבקשו החניכים לבחור שלושה ערכים בתוך חמש דקות. "לא הסכמנו על הכל, אבל הצלחנו", מספרת יעל. "בחרנו בהתמסרות, חברות וייחודיות. הבנתי את המשמעות של ייצוג במעגלים שונים. בצוות שלי ייצגתי את עצמי, אחר כך ייצגתי את הצוות שלי מול המחלקה ובפלוגה כבר ייצגתי את המחלקה שלי. זו הייתה חוויה משמעותית".
גם חילוקי הדעות בתוך הקבוצה הפכו לחלק מהלמידה. "כל אי הסכמה הובילה לשיח", אומר גבריאל. "הייתה נערה שלקחה יותר מדי מקום. כשהקבוצה דיברה איתה על זה, נוצר שיח מאוד מעניין". יעל מוסיפה: "גיליתי שיש מישהי שאומרת כל מה שהיא חושבת. מהצד השני, הופתעתי לטובה מאנשים אחרים בצוות".
באחת הפעילויות נשאלו המשתתפים מה היו רוצים שיישאר מהם אחרי מותם. "אני הייתי היחידה שענתה", מספרת יעל. "אמרתי שהייתי רוצה שיזכרו שתרמתי לאדם אחד שתרם לי. עניין ההדדיות מאוד חשוב לי דווקא בגלל שבתור כבדת ראייה אני הרבה פעמים בצד הנותן. יש לי המון מה לתת".
במהלך הגדנ"ע ליוו את החניכים ארבעה מדריכים מטעם "נוער יחד", אך הם התבקשו לאפשר להם מקסימום עצמאות. "המפקד היה אחראי על החניכים", מספרת המדריכה נעמה שיץ. "לנו אמרו לא להתערב. פגשנו את החניכים רק בהפסקות ובארוחות. מעבר לשעות הפעילות המפקד לפעמים התייעץ איתנו. היה קשה לא להתערב לפעמים, אבל ראינו שהחניכים שלנו עצמאיים לחלוטין. הם עשו דברים שאני לא מסוגלת לעשות, כמו יום שדאות".
"צחקנו שאנחנו גדודי נוער עיוורים"
אחד הרגעים המשמעותיים עבור יעל היה צעדת ההנצחה. "לא ישנתי הרבה. בשש וחצי בבוקר העירו אותנו לעשות צעדה של שני קילומטרים. לא ידעתי איך אעשה את זה. כשמפקדת החטיבה אמרה שהצעדה היא מסע הנצחה לחייל שנפל, המוטיבציה שלי עלתה פלאים. התבקשנו לכתוב נס הנצחה. אני בחרתי להנציח 12 לוחמי אצ"ל ולח"י שחלמו על הארץ הזו אך לא זכו לראות אותה כי הוצאו להורג על ידי הבריטים. בחרתי להנציח גם חייל מחטיבת אלכסנדרוני שנפל במלחמת השחרור. לחטיבה היו אבידות נוראיות, אבל כמעט לא מדברים על זה".
הגדנ"ע נמשכה חמישה ימים. ביום השלישי הגיעה חרות לבקר את החניכים ומצאה אותם עייפים, אבל מרוצים. "היה המון הומור סביב הגדנ"ע", היא מספרת בחיוך. "גדנ"ע זה ראשי תיבות של 'גדודי נוער עבריים'. אנחנו הפכנו את זה ל'גדודי נוער עיוורים'".
אחד הרגעים הכי מרגשים עבור המדריכים היה טקס הסיום. "לראות את החניכים שלנו לצד צוותים מתיכונים רגילים היה עוצמתי", אומרת שיץ. "ידעתי שהחניכים שלי מדהימים ושאין עליהם, אבל הם הפתיעו אותי לטובה. גיליתי שהם עוד יותר מדהימים".
עבור גבריאל, הגדנ"ע הייתה "החוויה הכי קרובה שתהיה לי לשירות קרבי". הוא מספר שבחר לעשות שירות לאומי משום שתהליך ההתנדבות לצה"ל ארוך מדי מבחינתו. "לא הייתי רוצה לחכות חצי שנה לפחות. אמצא לי מקום משמעותי לעשות בו שירות לאומי. חשוב לי לתרום למדינה כמיטב יכולתי".
יעל, לעומתו, עדיין חולמת להתנדב לצבא כמורה חיילת, אך היא יודעת שלא הכל תלוי בה. לפני שהיא מסכמת את החוויה, חשוב לה גם להגיד תודה למפקד שליווה את הקבוצה. "הוא לא ויתר לנו והוא לא ויתר עלינו", היא אומרת בהתרגשות.
המסר שאיתו יצאה מהגדנ"ע לא בהכרח קשור לצבא. "בסופו של דבר לא הייתי צריכה להציג את עצם היותי לקויית ראייה. אני לא נוהגת לעשות את זה אם אני לא מרגישה צורך. אני יעל, ולקות הראייה אף פעם לא תהיה מה שייצג אותי. אף פעם. נכון, היו לי קשיים ביני לבין עצמי, אבל בצוות, במחלקה ובפלוגה הרגשתי שווה בין שווים".
צעירים עיוורים ולקויי ראייה שמעוניינים להצטרף ל"נוער יחד" מוזמנים לפנות למייל >>> Noaryachad10@gmail.com
