רגע לפני שחשב שיגשים את חלומו להיות תסריטאי ואיש טלוויזיה, חייו של דני גרמייז (47) השתנו מן הקצה אל הקצה. בגיל 23 אובחן עם נוירופיברומטוזיס, מחלה גנטית נדירה שבמהלכה התפתחו גידולים שפירים לאורך עמוד השדרה שלו וגרמו לאובדן השליטה בגופו.
שנים לאחר מכן, מתוך אותה התמודדות, נולד "הגוף האחר", סרט עלילתי קצר שגרמייז כתב ואף משחק בו, העוסק בנושא שכמעט אינו זוכה לייצוג על המסך: מיניות, תשוקה והזכות של אנשים עם נכות לאהוב ולהיות נאהבים. לאחרונה זכה הסרט בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
"איבדתי בהדרגה שליטה על הגוף שלי", הוא משחזר בשיחה עם אתר שווים. "רגע לפני הפריצה לחיים עם חלום להיות יוצר ותסריטאי, פתאום אני בבית לוינשטיין, משותק ועטוף בחיתולים. הפכתי להיות כמו תינוק".
באותם ימים, הוא מספר, תחושת האובדן הייתה קשה מנשוא. בזמן שחבריו טיילו בעולם והחלו את לימודיהם האקדמיים, הוא שכב במיטת בית החולים וניסה להבין כיצד ייראו חייו מעתה והלאה. "אמרתי לעצמי שככה ייגמרו החיים שלי, בהידרדרות איטית ומתמשכת. אני זוכר שהתעוררתי מהניתוח הראשון ולא הרגשתי את הידיים. הן הרגישו כמו שני סלעים גדולים שמונחים לי על הבטן. הגוף לא התעורר יחד איתי".
גם לאחר שהמחלה שינתה את חייו, הכתיבה נותרה עבורו עוגן וכלי להתמודדות. "אני לא יכול לשנות את המציאות, אני לא יכול להוציא את הגידולים מעמוד השדרה שלי, אבל בקולנוע אני יכול לשנות את נקודת המבט", הוא מסביר. "אני יכול להחליט שזה לא סרט טראגי אלא קומדיה מרירה, או קומדיה שחורה. כשהכל נהיה קצת יותר מצחיק, יש קצת יותר שליטה על המציאות".
"יש המון נקודות השקה ביני לבין הדמות"
מהמקום הזה יצר את "הגוף האחר". הסרט עוקב אחר מיקי, צעיר עם מוגבלות שמתמודד עם שאלות של זהות, אינטימיות ותשוקה בעקבות הגעתו של מטפל חדש.
עד כמה מיקי הוא דני? על השאלה הזאת גרמייז מסרב להשיב באופן חד־משמעי. "יש המון נקודות השקה", הוא אומר. "אני בכוונה משאיר את זה פתוח… אני נותן לכל אחד את החופש לנחש איפה זה נוגע ואיפה זה לא".
מבחינת גרמייז, לב הסרט אינו שאלת הזהות המינית, אלא עצם הזכות להרגיש אדם מיני. "כל החיים אתה במצב סיעודי. כל כך הרבה ידיים נוגעות בך, כל כך הרבה עיניים רואות את הגוף החשוף שלך, שאתה מאבד את התחושה של עצמך כאדם מיני", הוא אומר. "ופתאום מגיע מישהו שמזכיר לך – מותר לי. אני ראוי. אני רוצה לגעת, ואני רוצה לחשוק ולהיות נחשק.
"כל אחד ראוי לקבל ולתת עונג"
"הרבה אנשים בלי מוגבלות רואים באנשים עם מוגבלות אנשים נטולי מיניות", הוא ממשיך. "אבל גם הרבה אנשים עם מוגבלות מאבדים את התחושה הזאת וחושבים: 'מי ירצה אותי? מי ירצה לגעת בי?', וזה לא נכון. כל אחד ראוי לקבל ולתת עונג ותשוקה, גם אם בתוך מוגבלות היא נראית קצת אחרת". לדבריו, פעמים רבות ההתמקדות בצרכים התפקודיים משכיחה את העובדה שמאחורי הגוף נמצא אדם שלם, עם רגשות, משיכה ורצון לקרבה.
מערכת היחסים המתפתחת בין מיקי למטפל שלו מציפה שאלות מורכבות. "יש שם כל כך הרבה אלמנטים שהופכים את זה למורכב – יחסי מרות, אדם זר, פחדים, אבל מגיע רגע שבו מיקי אומר לעצמו: 'זהו, אני הולך על זה, לא משנה מה', וזה רגע שאפשר להזדהות איתו".
גם בחירות תסריטאיות קטנות בסרט נועדו לעורר שאלות על האופן שבו החברה תופסת אנשים עם מוגבלות. באחת הסצינות שואל המטפל אוליבר את מיקי אם נכותו נגרמה במהלך השירות הצבאי. כשמיקי משיב בשלילה, גרמייז מצביע על פער שהוא מזהה ביחס לנכויות שאינן נגרמות בשירות הצבאי. "יש משהו שנתפס כהרבה פחות הירואי בזה. אני, במרכאות, נכה בלאי… סתם גידולים שפירים".
את הסרט ביימה אורית פוקס רותם, זוכת פרס אופיר על הסרט "סינמה סבאיה". לדבריו, שיטת העבודה שלה התבססה על התסריט, אך איפשרה גם מרחב לתגובות ספונטניות מול המצלמה. התוצאה גרמה לרבים מהצופים להרגיש שהם צופים במשהו שנע על הגבול שבין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי. "אנשים אמרו שזה נראה כל כך אנושי וטבעי".
"החשיפה הרגשית יותר מאתגרת מהפיזית"
גרמייז, המגלם את מיקי, מופיע בסרט בסצינות עירום אינטימיות וחשופות במיוחד, אך לדבריו החשיפה הרגשית שנדרשה ממנו הייתה מאתגרת יותר מהחשיפה הפיזית. "להצטלם במקלחת היה לי פחות קשה", הוא מודה. "היה הרבה יותר קשה להיות חשוף ופגיע מבחינה נפשית. לא להתחבא מאחורי הומור או משחקי מילים, אלא פשוט להיות אני".
הוא מוסיף כי הסרט נוגע גם בשאלות אישיות של משיכה וזהות, אך אינו מבקש לספק תשובות חד־משמעיות. "אני לא יודע בדיוק איפה אני על הספקטרום הזה של משיכה", הוא אומר ומדגיש כי דווקא חוסר הוודאות הוא חלק מהכנות של היצירה.
גם בני משפחתו כבר צפו בסרט. גרמייז מספר כי חשש מתגובתם בשל החשיפה האישית, אך לדבריו "כולם מאוד אהבו את הסרט וגאים בו".
מאז הושלם, זכה "הגוף האחר" לשבחים רבים. צופים ואנשי קולנוע סיפרו לו שהסרט המשיך ללוות אותם זמן רב לאחר הצפייה. הסרט זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וכעת הוא מתמודד גם על מועמדות לפרס אופיר.
אלא שגם ברגע השיא של ההצלחה חיכתה לגרמייז תזכורת כואבת למציאות. בטקס הענקת הפרס בפסטיבל ירושלים הבמה לא הייתה נגישה עבורו, והוא קיבל את הפרס מהשורה האחרונה של אולם הקולנוע. "זה היה קצת מאכזב ומתסכל", הוא אומר. למרות זאת, בחר לנצל את הבמה שניתנה לו כדי להעביר מסר רחב יותר לתעשיית הקולנוע: לשלב כמה שיותר אנשים עם מוגבלות על המסך, בכתיבה, בבימוי, בהפקה ובליהוק.
"אנשים עם מוגבלות צריכים להיות חלק מהחברה בכל המישורים", הוא מסכם. "והם יכולים, זכאים וצריכים לחגוג את הגוף שלהם – את הגוף האחר".
