מאת עו"ד אליאור סימוני
עם השנים למדתי להבין שהעובדה שאני מתמודד עם שיתוק מוחין מלידה אולי מעניקה לי לא מעט "פטורים" בתחומים שונים בחיים. יש דברים שאני יודע מראש שלא אוכל לעשות, יש מצבים שבהם אני נדרש לעזרה ויש מגבלות שכבר מזמן למדתי לחיות איתן. אבל יש תחום אחד שבו מעולם לא רציתי לקבל פטור – ההורות.
כמו אצל לא מעט משפחות, גם אצלנו החופש הגדול הגיע בשלב מסוים לנקודת הרתיחה. הילדים כבר מיצו את הבית, את המסכים ואת המשחקים ופשוט שיוועו לאטרקציה. והאמת? גם לי ולאשתי זה התאים מאוד. כל הורה מכיר את הקסם של יום כזה: הילדים רצים, מטפסים, מוציאים כמויות בלתי נתפסות של אנרגיה, ובסוף היום מגיעה אותה עייפות טובה (שלהם וגם שלנו) שבסיומה כולם פשוט נטרקים למיטות.
אז התחלנו במלאכת איתור האטרקציה המתאימה. התנאי מבחינתנו היה כמעט מובן מאליו, שהמקום יהיה נגיש לאבא.
מצאנו מתחם שנראה בדיוק כמו מה שחיפשנו, מעין ג'ימבורי גדול, מלא מתקנים, מסלולים ופעילויות. מבחינת הנגישות למקום עצמו הכל נראה בסדר: אין מדרגות בכניסה, יש מעלית ויכולתי להגיע פנימה עם הקלנועית שלי. מבחינתנו, אפשר היה לסמן וי.
רק כשהגענו פנימה גיליתי שהנגישות נגמרת בדיוק במקום שבו מתחילה החוויה. בתוך מתחם הפעילות עצמו היו מדרגות, מכשולים ומעברים שמנעו ממני להתקדם עם הילדים. הם המשיכו לטפס, לרוץ ולשחק. ואני נשארתי מאחור, בקלנועית, מחזיק את השקיות ואת בקבוקי השתייה. מדי פעם הם חזרו אליי כדי לבדוק שאני בסדר. ואני מצידי שידרתי שאני בעננים והכי נהנה, כי לבאס את כולם לא בא בחשבון.
הרגעים האלה היו קשים במיוחד. הרי אני הגעתי לשם כאבא. רציתי להיות זה שמלווה, מעודד, שומר, צוחק איתם ועובר איתם את החוויה. בפועל נוצר לרגע מצב הפוך: הילדים עצרו את המשחק כדי לבדוק מה שלום אבא שנשאר מאחור.
החוויה הלא נעימה הזו דחפה אותי להתחיל להתעניין ולקרוא בנושא וגיליתי שהחוויה הזו רחוקה מלהיות רק שלי. בכתבה ב-ynet סיפרה אם עם מוגבלות פיזית שכשהבת שלה הייתה קטנה, חלק ניכר משגרת חייהן היה תלוי בשאלה אם גן המשחקים נגיש. היא תיארה גם את הקושי כשהבת נאלצת לסייע לה, דווקא כשהיא מבקשת להיות "המבוגר האחראי".
עוד גיליתי שבישראל כבר נעשה גם ניסיון לחשוב אחרת. שתי סטודנטיות להנדסה במכללת SCE פיתחו מגלשה נגישה, לאחר שבדקו גני משחקים המוגדרים נגישים וגילו עד כמה מעט מהחוויה עצמה נגיש. התכנון שלהן מאפשר גם להורה המתנייד בכיסא גלגלים לגלוש לצד ילדו. עצם הרעיון הזה חשוב: לא רק לאפשר לאדם עם מוגבלות להגיע לגן המשחקים, אלא לאפשר לו לשחק.
גם בעולם מתחילים לדבר במפורש על הבעיה. פרויקט אמריקאי העוסק בנגישות גני משחקים להורים עם מוגבלות מצביע על כך שגם מרחבים שמוגדרים "מכילים" מתוכננים פעמים רבות מתוך מחשבה על ילדים עם מוגבלות, ולא על הורים ומטפלים בוגרים עם מוגבלות שרוצים להשתתף במשחק עם ילדיהם.
אולי זה בדיוק המושג שחסר לנו בשיח הישראלי: נגישות להורות. כשאנחנו בודקים אם מקום נגיש, אנחנו רגילים לשאול אם יש חניה, רמפה, מעלית או שירותים מתאימים. אלה דברים חיוניים. אבל להורה עם מוגבלות יש שאלה נוספת: אחרי שהצלחתי להיכנס, האם אני יכול להיות כאן אבא?
אני לא באמת מצפה שכל מתקן יהיה חייב להתאים לכל אדם ולכל מוגבלות. יש אילוצים בטיחותיים והנדסיים. אבל בין הדרישה להנגיש הכל לבין מצב שבו הורה הופך באטרקציה משפחתית ל"שומר השקיות", יש מרחב עצום לתכנון טוב יותר, לחשיבה וליצירתיות.
אדם עם מוגבלות לא מגיע למקום כזה רק כ"לקוח עם מוגבלות". הוא מגיע כאבא, כאמא וכחלק ממשפחה. נגישות אמיתית צריכה לראות גם את התפקיד הזה. אני לא רוצה שהילדים שלי יוותרו על אטרקציות בגלל המגבלה שלי. להיפך. אני רוצה שהם ירוצו, יטפסו וייהנו.
אני רק לא רוצה שהם יצטרכו להשאיר את אבא מאחור כדי לעשות את זה.
