לאחרונה עברתי לעבוד במשרד משלי בבית החדש שעברנו אליו. אני מתרגשת ושמחה לעבוד במשרד ואחד הדברים שרציתי לעשות היה להביא שלט לדלת. המשלבת שלי ואני נסענו לדיזנגוף סנטר וחיפשנו שלט. החיפוש היה לא פרודוקטיבי ורציתי לשתף אתכם בחוויה שלי.
דיזנגוף סנטר זה מקום מורכב בשבילי. אני אמנם נהנית לבלות בו, אבל אני גם מאוד מתקשה לווסת את עצמי ולהתמודד עם כל הרעשים, המראות והריחות. כשאני מתחילה להיכנס לחנויות, אני מרגישה עומס ונהיה לי חם. אני מרגישה שאני מתקשה לשלוט בעצמי ושאני מתרגשת מדי.
חיפשנו שלט ביום שבו עברנו דירה ובילינו כל היום בחוץ כדי להימנע מלהיות בבית בזמן עבודות המעבר. התחלנו מצפייה בסרט "האודיסאה". הסרט היה מעניין, אבל העוצמה של הסאונד הייתה מאוד חזקה והיה לי קשה לשבת ברעש במשך זמן ממושך. כשיצאנו מהסרט, נכנסנו לחנויות ועברנו בין המדפים בניסיון למצוא שלט מתאים.
כשהיינו בדרך, המשלבת אמרה לי שאני אגיד לה אם אני רוצה לקנות לי משהו. בחנות השלישית היו המון צבעים ורציתי סקווישי (כדור לחץ), אבל המשלבת לא עצרה ואמרה לי שהיא לא חושבת שיש שלט בחנות הזו ושנצא לחפש בחנות אחרת.
כשיצאנו, התעצבנתי וברחתי לחנות של מוצרי אלקטרוניקה, ניגשתי לקופה והתיישבתי. המשלבת שלי ניסתה להוביל אותי החוצה ואמרה שהיא לא חושבת שנמצא שלט שם, אבל לא רציתי לצאת. בזמן שהעובד בחנות צעק עליי, חטפתי חטיף סניקרס שהונח על השולחן, מה שעיצבן אותו אפילו יותר. המשלבת שלי לקחה ממני את הסניקרס וניסתה להוציא אותי מהחנות, תוך כדי שהתנצלה והסבירה לעובד שיש לי אוטיזם עם מגבלות מסוימות.
הבנתי שהמשלבת דאגה לי, אבל כעסתי מאוד ונכנסתי גם לחנות הסמוכה, חנות להלבשה תחתונה. התיישבתי בקופה והורדתי נעליים. העובדת בחנות כעסה והמשלבת שלי שוב התנצלה וניסתה להסביר לעובדת שיש לי אוטיזם ושכבר נירגע ונצא.
המוכרת בחנות הגיבה בהבנה והפסיקה לכעוס. אני חושבת שההבנה מצידה הרגיעה גם אותי וגם את המשלבת שלי, שאמרה לי שנצא ונעשה הרפיה ושהיא איתי לעזור לי בכל דבר שאני צריכה. נרגעתי קצת והסכמתי לשים נעליים ולצאת.
יצאנו והתיישבנו בחוץ לעשות הרפיה. בינתיים, עברה אישה ושאלה אם אנחנו בסדר והציעה עזרה. המשלבת שלי הסבירה לה שאנחנו בסדר ושיש לי אוטיזם ואנחנו רק צריכות רגע להירגע והודתה לה. ואז פתאום, כמו שקורה לי בהרבה מקומות ציבוריים, האישה זיהתה שאני הופעתי ב"ריאיון מיוחד" והחמיאה לי. אולי בגלל המחמאות נרגעתי קצת וקניתי לי סניקרס ופיצה לפני שהמשכנו וחזרנו הביתה.
רציתי לשתף אתכם במה שעברתי, גם אם זה לא כל כך נעים לי, כדי שתבינו שאני יודעת שהמשלבת לא ניסתה להתעלם ממני בכוונה, אבל היא כנראה לא הבינה שרציתי לקנות לי משהו ולא הייתי מפוקסת לכתוב ולהסביר לה את זה.
לפעמים, אנחנו רואים ומבינים רק רגע מהחוויה. אני מבינה שמהצד ההתנהגות שלי נראית מוזרה ואולי אפילו מפחידה, אבל לפעמים אלה הכלים היחידים שיש לי לתגובה. כשמגיבים לידי בכעס ובצעקות, אני מרגישה שאני מאבדת אפילו עוד יותר שליטה.
לכן, אני משתפת במה שעובר עליי בתקווה שכאשר אתם פוגשים סיטואציה דומה, תעצרו רגע ותנסו להגיב בסבלנות. אתם לא יודעים כמה מעט הבנה ומילה טובה עשויות לסייע ולנחם ברגעי משבר שלי, שלנו.
