באפריל סבא שלי נפטר.
במאי התחלתי טיפול.
ביוני הייתה מלחמה עם איראן.
ב־11 ביולי ישבתי בחדר הטיפול וסיפרתי למטפלת שלי על חביתה.
כמה ימים קודם לכן שמרתי על האחייניות והאחיין שלי בבית של סבא וסבתא שלי. זה היה יולי, מה שאומר חופש גדול ו"קייטנת סבתא", לפחות מבחינת אמא שלי והאחיינים שלי. אלא שהמוות של סבא שלי היה עדיין טרי ואמא שלי הגיעה לבית של סבתא כדי לעזור לה לסדר את הבגדים שלו.
וכך "קייטנת סבתא" הפכה לקייטנת דודה. בזמן שאמא שלי וסבתא שלי סידרו את הארון של סבא, אני שמרתי על הילדים. השכבתי את הקטן לישון והכנתי אוכל לאחיינית האמצעית. דיברנו על חביתות. אפילו על האפשרות לערוך תחרות חביתות.
ואז, בשלב מסוים, משהו קרה. לפי מה שסיפרתי למטפלת, האחיינית שלי שאלה אם היא יכולה לגלות לי סוד. משם הזיכרון שלי מהשיחה נעשה מעורפל. אני לא יודעת בדיוק מה קרה בדקות האלה. אבל אני יודעת מה החזיר אותי.
"יעל, יעל, על מה את מסתכלת?" שאלה האחיינית שלי בת השבע.
ברגע אחד חזרתי.
עשיתי פרצוף מצחיק והעברתי הלאה את הרגע. אני יכולה רק לשער אילו שאלות הוא העלה אצלה. בחדר הטיפול אמרתי למטפלת שאני לא אמורה להתנתק ככה יותר.
הרי אני בטיפול.
ויש לי אחריות כלפי האחייניות שלי.
משם השיחה עברה לילדות שלי. דיברנו על זה שאני לא זוכרת כלום עד גיל עשר. על מקומות ואנשים שהיו חלק מהחיים שלי אז ועל הביטחון שבו ניסיתי להסביר לעצמי למה לא יכול היה לקרות בהם שום דבר.
כשהמטפלת שאלה למה אני מתכוונת ב"שום דבר", עניתי בכעס: "שום דבר זה שום דבר".
דיברנו גם על דיסוציאציה. על האפשרות לזהות את הרגעים שבהם היא מתחילה ועל דרכים לחזור להווה. על דבר אחד לא דיברנו. על זה שחביתות היו ארוחת הבוקר שסבא שלי היה מכין לנו בחודשי יולי ואוגוסט, ב"קייטנת סבא וסבתא" של הילדות שלי.
שישה ימים אחר כך, ב־17 ביולי, התעוררתי באמצע הלילה לתוך משהו שלא היו לי מילים בשבילו. היום אני יודעת לקרוא לזה פלאשבק סומטי. באותו לילה ידעתי רק שמשהו נורא קורה בתוך הגוף שלי.
לא הייתה תמונה.
לא היו פנים.
לא היה סבא שלי.
הייתה תחושה פיזית כל כך מוחשית, שהמילים היחידות שהצלחתי למצוא בשבילה היו: "אני מרגישה כאילו נאנסתי".
התקשרתי לאמא שלי באמצע הלילה, בוכה. היא נכנסה לאוטו ובאה אליי. אמא שלי, כמו כל אמא שהבת שלה מתקשרת אליה בשתיים לפנות בוקר בבכי, ניסתה למצוא מילים. מילים לחוויה שעוד לא הייתה לי שפה בשבילה.
וכשניסיתי להסביר לה מה קרה, היא רק יכלה לומר: "את בטוחה? לא נראה לי הגיוני".
גם לי זה לא נראה הגיוני.
ולא יכולתי להיות בטוחה במשהו שהיה מוחשי כל כך, אבל לא שלם. איך אפשר לומר שמשהו קרה כשהדבר היחיד שיש לך הוא גוף שמתנהג כאילו הוא קרה?
******
אני סטודנטית לספרות. הייתי כזאת גם אז ואני כזאת כנראה גם כשאני מנסה לכתוב על הדבר הזה עכשיו. אני מחפשת התחלה, אמצע וסוף. מסדרת תאריכים, מוסיפה מקומות, מנסה לבנות עלילה.
אבל לא הייתה לי עלילה.
הייתה לי תחושה.
אז עשיתי דבר מאוד הגיוני לאדם שלא מבין מה קורה לו: קניתי כרטיס טיסה.
שבוע אחרי הפלאשבק כבר הייתי בנתב"ג.
אחי גר בלונדון. טסתי אליו.
ברחתי.
לונדון לא חיכתה לי, אבל ידעתי שמה שחיכה לי בארץ זו תיבת פנדורה שעוד לא הייתי מוכנה לפתוח.
כדי שאחי יבין פחות או יותר מה מחכה לו, עידכנתי אותו במעט שידעתי. אמרתי שאני חושדת שאולי עברתי פגיעה מינית. ושם, בדירה הקטנה שלו במזרח לונדון, במרחק כמה תחנות אוטובוס מהווסטפילד שאליו חשבתי שאברח, התחלנו לילה אחד לעשות משהו שאני יכולה לתאר היום רק כ"לשחק בלשים".
ישבנו מול סרטוני ילדות ישנים וחיפשנו.
חיפשנו את האדם שפגע בי.
יש משהו כמעט אבסורדי במשפט הזה.
שני אחים יושבים מול סרטונים מהילדות ומנסים למצוא בתוכם תשובה לשאלה שאף אחד מהם עדיין לא יודע איך לשאול. מסתכלים על אנשים. על סיטואציות. על ילדה שלא יודעת שמסתכלים עליה מהעתיד ומבקשים ממנה לתת רמז.
מי היה שם?
ליד מי הייתי?
ממי פחדתי?
מה אנחנו לא רואים?
רציתי ראיה. משהו חיצוני. משהו שאפשר להצביע עליו ולומר: הנה.
משהו שיחלץ אותי מהמצב הבלתי אפשרי שבו הגוף שלי מספר לי דבר אחד והזיכרון שלי לא מסוגל לאשר אותו.
אבל הסרטונים לא פתרו את התעלומה. ובלונדון המצב החמיר. היו סיוטים. הייתי מתעוררת מהם וכמעט מיד שוכחת מה היה בהם. כל מה שנשאר היה האימה. הידיעה שהיה שם משהו שנעלם והשאיר אחריו רק שובל של פחד משתק.
ואז הגיע הריח.
לא תמונה. לא פנים.
ריח.
ריח שלא הצלחתי לברוח ממנו.
הוא היה מוחשי באופן שקשה להסביר למי שלא חווה דבר כזה.
ריח שיכול להיות נוכח גם כשאין בחדר שום דבר שמייצר אותו.
אפשר לעבור מקום. לנסות להתרחק.
אבל אין לאן ללכת, כי מה שאת מנסה לברוח ממנו לא נמצא בחדר.
הוא נמצא אצלך.
תוך 24 שעות מהרגע שנחתתי בלונדון כבר יצרתי קשר עם המטפלת שלי.
ביקשתי שנקבע פגישה בזום.
חודשיים קודם לכן הגעתי אליה כי הייתה לי תחושה עמומה שמשהו רע עומד לקרות.
עכשיו הוא קורה.
ועדיין לא ידעתי מה הוא בדיוק.
אבל המצב שלי המשיך להידרדר ולא חיכיתי לפגישה.
אחרי יומיים בלונדון שבהם כמעט לא יצאתי מהדירה של אחי, טסתי בחזרה לישראל.
חזרתי בלילה שלפני הפגישה שקבענו.
ישנתי שעתיים.
בבוקר יצאתי לפגוש אותה פנים אל פנים.
אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי לה על לונדון. אני זוכרת רק את המשפט הראשון שאמרתי כשנכנסתי לחדר: "ממש חם בארץ".
*********
יש משהו משונה באופן שבו הזיכרון שלי מחליט מה להשאיר. אני יכולה לזכור את החום בארץ אחרי לונדון, אבל לא את רוב הדברים שנאמרו באותה פגישה.
אני יכולה לזכור את האימה שהתעוררתי איתה, אבל לא את החלום שגרם לה.
אני יכולה לזכור ריח, בלי לדעת מאיפה הוא הגיע.
ואני יכולה גם לא לזכור.
לא לזכור עשר שנים מחיי.
האחיינים שלי הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הזה.
והקול התוהה, המעט חושש, של ילדה בת שבע שקוראת:
"יעל, יעל, על מה את מסתכלת?"
זה משהו שסירבתי לשכוח.
אני לא יודעת על מה הסתכלתי.
אבל אני יודעת שהחלטתי.
המטפלת שלי אמרה שאני צריכה להפסיק לעבוד לבד.
אבל אני אף פעם לא הייתי טיפוס של עבודת צוות.
אז פעלתי, ולא בפעם האחרונה, בניגוד לעצתה.
הוצאתי את התיק הרפואי שלי וקראתי אותו לבד.
הפרק הראשון: רציתי לראות איך מורידים את סבא שלי לקבר. אז לא ידעתי למה
