באחד הטיפולים שקיימה הילה תמר אדרי במהלך המלחמה, היא שאלה את רון (שם בדוי), ילד עם צרכים מיוחדים שאיבד את שני הוריו, מה הוא זוכר שאמו הייתה אומרת לו כשהיה מפחד. התשובה נחרתה בה: "אמא אמרה לי – כשאתה מפחד, תמשיך ללכת. אל תפחד ליפול".
אדרי, עובדת סוציאלית המתמחה בטיפול באנשים עם מוגבלויות, באובדן ובטראומה, ליוותה בשנתיים האחרונות את משפחתו של רון. אמו נחטפה ואביו נרצח ובמשך תקופה ארוכה לא היה ברור מה עלה בגורלה. בהמשך נודע כי גם היא אינה בחיים ורק לאחר זמן הושבה גופתה. בתוך האובדן הממושך והטראומתי גילתה אדרי עד כמה מה שבנו ההורים עם בנם בחייהם המשיך להחזיק אותו גם לאחר שכבר לא היו לצידו. "זה לימד אותי המון על הורים. על מה קורה כשהורים מצליחים להיות דמות יציבה, גם כשיש הרבה מאוד רעש מסביב", היא אומרת בשיחה עם שווים.
התובנה הזאת עומדת גם בבסיסה של סדנה שמנחה אדרי במסגרת מרכז חוסן אמ"ן בנתיבות, בשיתוף מחלקת הרווחה בעיר. הסדנה מיועדת להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. רוב המשתתפים בה הם הורים לילדים על הרצף האוטיסטי, רובם עם קושי משמעותי בתקשורת. ההורים לומדים כיצד טראומה עשויה להתבטא אצל ילד שמתקשה להסביר במילים את מצוקתו ומקבלים כלים לוויסות עצמי, לוויסות הילד ולהתמודדות עם החמרה בעקבות אירועים ביטחוניים.
"אצל ילד שמתקשה בתקשורת, פחד לא בהכרח יישמע כמו 'אני מפחד'. הוא עשוי להתבטא בהתפרצות זעם, בניתוק, ברגרסיה או בשינוי התנהגותי", אומרת אדרי. "הוא לא יגיד 'העולם מסוכן', אבל הוא יתנהג כך". כשההורה אינו יודע לזהות שההתנהגות עשויה להיות תגובה לטראומה, עלול להיווצר מעגל: הילד מוצף, ההורה מודאג והילד שזקוק למבוגר יציב כדי להתווסת פוגש הורה שגם הוא כבר מתקשה להישאר בוויסות רגשי.
אלא שדווקא כשהטראומה הביטחונית הפכה לחוויה לאומית, משפחות מיוחדות לא תמיד מצאו את מקומן במעני החוסן. לדברי אדרי, אנשים עם מוגבלויות מקבלים לרוב מענה במסגרות המתמחות במוגבלות עצמה, בעוד שהטראומה שנוספה בעקבות המלחמה דורשת מענה נפרד ומותאם. מדובר בשני צרכים שונים: המוגבלות שהייתה שם קודם, והפחד, הדריכות והערעור שנוספו בעקבות המציאות הביטחונית. מרכזי החוסן, היא מדגישה, מיועדים לקהילה וגם אנשים עם מוגבלות ומשפחותיהם הם חלק ממנה.
"העומס עבר אל ההורים"
לינוי (שם בדוי), אם מנתיבות לילד בן 13 על הרצף האוטיסטי ומשתתפת בסדנה, הרגישה את הפער הזה היטב. "לא היו מענים עבורנו בתקופת השביעי לאוקטובר. הרבה מטפלים עזבו, נפגעו או שלא יכלו לתפקד", היא מספרת. גם במסגרת החינוכית של בנה הורגש מחסור באנשי טיפול. "ראיתי שלא הייתה החזקה לילד ואני נדרשתי לתת הרבה יותר בבית".
לדבריה, "בנתיבות חלק מאנשי המקצוע הגיעו מיישובי העוטף וגם הם התמודדו עם השלכות המלחמה ולא תמיד יכלו להגיע לעבודתם. דווקא בזמן שבו המשפחה נדרשה ליותר תמיכה, המעטפת שהייתה אמורה להחזיק אותה נחלשה והעומס עבר במידה רבה עוד יותר אל ההורים". מבחינתה, הסדנה הייתה חריגה דווקא משום שהפעם לא נאמר למשפחה שהמענה נמצא במקום אחר. מרכז החוסן ראה גם אותה ואת משפחתה כחלק מקהל היעד שלו.
וזה בדיוק מה שהופך את הבחירה להשקיע בסדנה למשמעותית בעיני אדרי. "הם היו יכולים להגיד: ׳לא, יותר חשוב המילואימניקים; יותר חשוב נשות המילואימניקים'. יכלו לתת את המשאבים האלה להרבה גופים, שזה הרי נשמע הרבה יותר אטרקטיבי. אבל לא, בחרו להשקיע את הסכום הזה בסדנה".
מאחורי הדחיקה הזאת, לדבריה, עומד גם קושי מעשי: טיפול מותאם לאנשים עם מוגבלויות דורש לעיתים יותר זמן, ידע ותיאום. המטפל נדרש להבין תקשורת שאינה תמיד מילולית או רציפה, לעבוד עם ההורים ועם הצוותים ולבנות מעטפת שאינה מסתיימת בחדר הטיפולים. "הטיפול צריך להיות בחדר הטיפולים, בקשר עם הצוות וגם לכלול הדרכת הורים", אומרת אדרי, "והדברים האלה, המעטפת הזאת כולה, לא מתוקצבת".
"פתאום ראיתי את עצמי"
עבור לינוי, החידוש בסדנה היה דווקא הסטת המבט מהילד אליה. "תמיד הייתי בשביל הילד, לראות מה הוא צריך ואיך אפשר לטפל", היא מספרת. "פתאום בסדנה הזאת ראיתי את עצמי. כמה אני מתמודדת, כמה כוחות אני צריכה בשביל ההתמודדות הזאת".
השינוי, לדבריה, מורגש גם בבית. "אני מבינה את עצמי פתאום, ואז אני מבינה גם מה עובר עליו. אני עונה לו יותר בנחת". גם המפגש עם הורים אחרים יצר מרחב שבו אין צורך להסביר או להתנצל: "אין שיפוטיות במרחב הזה. כולם חווים את אותה מציאות". במשך שנים חשבה שעוד ידע וכלים עבור הילד הם שיסייעו לה. בסדנה גילתה משהו אחר: "בעצם מה שעזר לי יותר מזה זה שנתנו לי את החוסן".
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, השאלה אינה רק אילו מענים ניתנו בעקבות הטראומה הלאומית, אלא גם מי זכה להיכלל בהם. ילד עם מוגבלות אינו חשוף פחות לפחד מפני טילים משום שהוא כבר מטופל בחינוך המיוחד, ואדם עם קושי בתקשורת אינו זקוק פחות למענה משום שקשה לו לומר במילים מה עובר עליו. משפחות מיוחדות אינן מערכת נפרדת מהקהילה, וכשהמלחמה פוגעת בקהילה כולה, גם החוסן שלהן צריך להיות חלק מהמענה.
תודה גדולה ליחידת משאבי התמודדות במרכז חוסן אמ"ן ולניצן דרור ואורנה אלימלך ממחלקת הרווחה בנתיבות על שיתוף הפעולה.
