"אני לא רוצה להיות שם על תקן המוגבלת. אני לא רוצה להיות שם על תקן הנכה", אומרת אחת מנבחרות הציבור שהשתתפו במחקר ישראלי חדש שבחן את חוויותיהם של אנשים עם מוגבלות שהצליחו להגיע אל אחד המקומות שבהם הם עדיין נמצאים בחסר משמעותי – מוקדי הכוח הפוליטיים.
את המחקר ערך יואב יעקבסון, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת כתיבת תזה בהנחיית פרופ' עדית בליט־כהן ופרופ' שירלי ורנר. המחקר, שהוגש בספטמבר 2026, בחן את דרכם של 13 נבחרי ונבחרות ציבור עם מוגבלות שכיהנו כחברי כנסת או כחברי מועצה ברשויות מקומיות בישראל ב־15 השנים האחרונות. עשרה מהמשתתפים במחקר הן נשים ושלושה גברים. 11 מהם כיהנו כחברי מועצה, אחד כחבר כנסת ואחד כיהן בשני התפקידים.
באמצעות ראיונות עומק ביקש יעקבסון להבין מה גורם לאנשים עם מוגבלות להיכנס לפוליטיקה, באילו חסמים הם נתקלים ומה קורה כשהם כבר מצליחים להגיע אל שולחן קבלת ההחלטות. התמונה שעולה מהמחקר מורכבת: מצד אחד נבחרי ציבור שפרצו תקרות זכוכית, ומצד שני אנשים שגם לאחר שנבחרו נאלצים להתמודד עם סטיגמות, חוסר נגישות ולעיתים גם עם החשש שהם משמשים את המערכת כ"עלה תאנה" של גיוון והכלה.
"הרגשתי עלה תאנה"
אחד הממצאים הבולטים במחקר הוא הדילמה שמלווה חלק מהמרואיינים כבר בשלב שבו מציעים להם להצטרף לפוליטיקה: האם רוצים אותם בזכות היכולות והניסיון שלהם, או בגלל המוגבלות.
יפית, בת 27, שכיהנה כחברת מועצה ומתמודדת עם עיוורון, סיפרה על התחושות שליוו אותה במהלך קמפיין הבחירות. "נורא הרגשתי עלה תאנה כזה, שמתעטפים בו ונורא כיף להיות בקרבתי", אמרה. לדבריה, אנשים שהכירו אותה אף הזהירו אותה: "תיזהרי, מתעטפים בך". עם זאת, היא הדגישה שהיא רוצה להאמין שהבחירה בה נבעה גם מהרצון שתתרום לקהילה ותקדם נושאים ביישוב.
המחקר מתאר את המתח הזה כנע בין "ייצוג סמלי" לבין "ייצוג מהותי": הרצון שאנשים עם מוגבלות יהיו נוכחים בפוליטיקה, אך לא כקישוט תדמיתי או רק כדי לסמן וי על משבצת של ייצוג, אלא כאנשים בעלי כוח והשפעה ממשיים. המעבר בין סמלי למהותי אינו אוטומטי. הוא מתרחש בזכות חוסן סובייקטיבי של מנהיג/ה ונכונות מצידם למנף את המעמד הסמלי שניתן להם לכדי השפעה מהותית. גם החלטת מנהיג/ה האם לעסוק בנושאי מוגבלות או להתמקד בתחומים כלליים תלויה בסובייקטיביות שלהם ובבחירה מודעת שלא להיכלא במשבצת סטיגמטית מצמצמת.
במילים פשוטות יותר, הדרישה של חלק מהמרואיינים היא לשפוט אותם בדיוק כפי ששופטים כל פוליטיקאי אחר. "אתה רוצה, אתה מתקבל, אתה נבחר, לא בגלל ולא לא בגלל", אמרה יאנה, בת 73, שכיהנה בתפקיד פוליטי במשך כעשר שנים. "אתה אדם עם הכישרונות שלך ועם זה אתה הולך".
אלא שהבחירה לתפקיד אינה מסיימת את המאבק. לעיתים היא רק מתחילה אותו. המחקר מצביע לא רק על מדרגות, מעליות או אולמות שאינם נגישים, אלא גם על חסמים הרבה פחות נראים לעין. אחת המרואיינות, אישה חירשת, תיארה למשל את הקושי להשתלב דווקא במקום שבו מתרחשת לא מעט מהפוליטיקה האמיתית: השיחות הלא־פורמליות במסדרונות ובמהלך הישיבות.
"פתאום איש מתלחשש באוזן וסוגרים דילים כזה באמצע הישיבה", סיפרה. "אני לא יכולה לעשות דבר כזה להתלחשש, אני צריכה להביא מתורגמן. ברגע שאתה מביא מתורגמן, זה כבר מבטל את הבלתי־פורמליות והופך את זה לפורמלי". לדבריה, במקרים כאלה השיחה עלולה פשוט לעבור למישהו אחר והיא מוצאת את עצמה מחוץ לתמונה.
מרואיינת אחרת סיפרה כיצד ההשהיה שנוצרת בזמן שהיא עוקבת אחרי תמלול מקשה עליה להגיב בזמן אמת בישיבות מועצה. לדבריה, חבריה אף אמרו לה שעליה להבין שלא תמיד תוכל להגיב באופן ספונטני. "זה כואב לי", סיפרה. "כי צריך כן להגיב, צריך כן להתייחס וכן להשתלב".
ממצא נוסף הוא התחושה של חלק מנבחרי הציבור כי האחריות להתאמות הדרושות להם מוטלת בפועל עליהם. "אני עולה על הרכבת ונוסעת לכנסת… יכולה לחזור מהכנסת בשתיים בלילה, אני מוצאת פתרונות", סיפרה אדוה, שמתמודדת עם לקות ראייה. "אבל אני צריכה למצוא לי את הפתרונות, אף אחד לא מוצא לי אותם. אף אחד".
לעתים המאבקים הם לא רק כלפי חוץ. חלק מהמנהיגים מתארים היררכיה פנימית בתוך קבוצות שוליים חברתיות, במסגרתה הם חווים הדרה לא רק מהממסד, אלא גם בתוך שיח זכויות ליברלי וקואליציות של קבוצות מופלות (אנשים עם מוגבלות מודרים גם בקרב קבוצות של אוכלוסיות מודרות).
המחקר פיתח מודל בשם "רצף ההסתגלות" (Adaptation Continuum) כמענה להישרדות בשדה הפוליטי המדיר, אשר במסגרתו המנהיגים נעים על ציר מתמשך בין נרמול ומזעור המגבלה, גיוס אמפתיה בקשרים בין-אישיים ועמידה נחרצת על זכויות המעבירה את נטל ההנגשה למוסד. תנועה זו הופכת את המוגבלות למשאב פוליטי רב-ממדי, הנע בין שימוש חינוכי-ערכי לשימוש טקטי-לוחמני.
המוגבלות יכולה להיות גם יתרון
אצל חלק מהמשתתפים במחקר דווקא הסירוב להשלים עם חוסר הנגישות הפך לכלי לשינוי המערכת. יאנה סיפרה כי כשמונתה לממלאת מקום יו"ר ועדת תכנון ובנייה, נאמר לה שלא תוכל למלא את התפקיד משום שהוועדה מתקיימת בקומה השנייה בבניין ללא מעלית.
"עוד לא קרה שאני לא קיבלתי תפקיד בגלל הנכות שלי וזה לא יקרה גם עכשיו", השיבה. הפתרון שלה היה פשוט: לא היא תסתגל לחדר – החדר יסתגל אליה. ישיבות הוועדה הועברו לחדר מועצת העיר הנגיש. "אני לא מוותרת", סיפרה. "לא מוותרת בקלות, ולא ויתרתי אף פעם".
אבל המחקר אינו מציג את המוגבלות רק כחסם. אחת התובנות המעניינות בו היא שניסיון החיים של אדם עם מוגבלות יכול להפוך דווקא למשאב פוליטי: מקור לידע ולהבנה שאינם בהכרח קיימים אצל נבחר ציבור שלא חווה בעצמו חסמים דומים.
אחת המרואיינות סיפרה כי עוד לפני שנבחרה הייתה בקשר עם ארגוני אנשים עם מוגבלות וחשבה שהיא מבינה את הקשיים. רק לאחר שחוותה אותם בעצמה הבינה את הפער. "הבנתי, על פניו, את הנושאים שאנשים עם מוגבלות מתמודדים איתם, אבל לא באמת הבנתי", אמרה. לדבריה, החוויה האישית מעניקה לה כיום הבנה אחרת של הצרכים של אנשים עם מוגבלויות שונות.
גם עצם הנוכחות של נבחר ציבור עם מוגבלות יכולה, לדברי המרואיינים, לשנות תפיסות. אחת מחברות המועצה סיפרה כיצד התמלול שהיא זקוקה לו בישיבות הפך בעצמו לחלק מהנוף: "הם רואים, יושב המתמלל בכל ישיבת מועצה. הם יכולים לראות בעיניים על מסך שהתמלול הזה רץ". מבחינתה, גם בלי לנאום על נגישות, עצם הנראות שלה ושל ההתאמות שהיא זקוקה להן מייצרת שינוי.
לצד שימוש חינוכי-ערכי (לעורר השראה, להקים ועדות), מנהיגים משתמשים לעתים במוגבלות בצורה טקטית-לוחמנית: ניצול "חוסר הנעימות" של קולגות, יצירת דרמה תקשורתית ו"פיגועים פוליטיים" כדי להפעיל לחץ ולהשיג פתרונות מהירים.
אבל גם כאן המחקר מציג תמונה שאינה ורודה. אותה חברת מועצה מספרת שבנאום השנתי שלה בנושא אנשים עם מוגבלות, חלק מחבריה פשוט אינם מקשיבים. "הם כולם משחקים בטלפונים", אמרה. "לצערי הרב, פה עדיין לא הצלחתי".
אחד הקולות החזקים במחקר הוא של אדוה, שמנסחת את מה שנראה כאחת השאיפות המרכזיות המשותפות לרבים מהמרואיינים: לא לקבל כוח מתוך רחמים – אלא מתוך הכרה ביכולת. "אני לא רוצה להיות שם על תקן המוגבלת. אני לא רוצה להיות שם על תקן הנכה", היא אומרת. "אני גם לא מסכנה ואני לא כלום".
לדבריה, הדרך לשינוי עוברת גם דרך נוכחות גדולה יותר של אנשים עם מוגבלות בעמדות השפעה: "אנשים צריכים להיות שם, להשמיע את הקול. אל תיתן לי דבר כי אני מוגבלת, כי אני לקויית ראייה. תן לי כי אני ראויה, כי אתה מוצא בי את הדברים הנכונים לקדם נושאים".
השאיפה להצטיין ולרכוש זהויות נוספות ("לא רק לקויית ראייה"), כך עולה מהמחקר, אינה רק מנגנון פיצוי, אלא סוכנות אקטיבית (Agency) ופרקטיקה פוליטית שמפרקת את הדיכוי המופנם מבפנים והופכת את הזירה הפוליטית למרחב של הבראה וצמיחה אישית.
קושי בגיוס משתתפים למחקר
החוקר עצמו נתקל בקושי שממחיש את הבעיה. בפרק המגבלות של המחקר הוא מספר כי כבר בשלב גיוס המשתתפים התעורר קושי לאתר מספיק נבחרי ציבור עם מוגבלות שעמדו בתנאי המחקר – דבר שיצר, לדבריו, תחושה שלפיה מספר המנהיגים הפוליטיים עם מוגבלות בישראל העונים לקריטריונים נמוך ביותר. עם זאת, מדובר בהתרשמות שעלתה במהלך גיוס המשתתפים ולא בנתון סטטיסטי על מספר נבחרי הציבור עם מוגבלות בישראל.
המחקר מציע בין היתר להסיר חסמים רגולטוריים הקשורים לקצבאות נכות, שעלולים להרתיע אנשים עם מוגבלות מכניסה לפוליטיקה; להקים מנגנון לאומי שימדוד באופן סדיר את הייצוג הפוליטי של אנשים עם מוגבלות; ולשנות גם את השפה שבה המערכות מתייחסות אליהם – מתפיסה של "חסד" לתפיסה של שוויון מהותי.
כן ממליץ המחקר לאמץ אסטרטגיה מפלגתית מפורשת וכתובה לגיוס יזום של מועמדים עם מוגבלות, מימון קמפיינים וכן הקמת מערכי חונכות (Mentoring) להפחתת תחושת הבדידות של המתמודדים.
חשוב להדגיש כי מדובר במחקר איכותני המבוסס על 13 משתתפים ולא במדגם מייצג. מטרתו אינה לקבוע כיצד נראית החוויה של כלל נבחרי הציבור עם מוגבלות בישראל, אלא לספק הצצה מעמיקה לחוויותיהם של מי שכבר הצליחו להגיע לזירה הפוליטית ולחסמים שהם פוגשים גם אחרי שהגיעו אליה.
