נולד עם שיתוק מוחין: בדיקה של טיפולי הפוריות הובילה לפיצוי דרמטי

מאת עו"ד דוד פייל

אמיר נולד בשבוע ה־24 וחמישה ימים להיריון. בשבועות הראשונים בפגייה הוריו היו עסוקים בעיקר במאבק על חייו. בהמשך הגיעו האבחנות: שיתוק מוחין קוואדריפלגי, הפוגע בארבע הגפיים, ומוגבלות שכלית חמורה.

הוריו לא חשבו בתחילה שמישהו התרשל בטיפול הרפואי. הם ידעו שפגות קיצונית כרוכה בסיכונים משמעותיים והניחו שמצבו של אמיר הוא תוצאה של הלידה המוקדמת. כמו משפחות רבות לילדים עם שיתוק מוחין, גם משפחתו של אמיר נדרשה להתמודד עם מערכת מורכבת של זכויות ושירותים: גמלת ילד נכה מהביטוח הלאומי, הכרה בזכאות להטבות ניידות, מסגרת שיקומית, ציוד מותאם וטיפולים רפואיים.

המשפחה פנתה לעמותת קול הזכויות כדי לברר את זכויותיה. במהלך הליווי עלתה האפשרות לבדוק גם אם הייתה רשלנות רפואית והמשפחה הופנתה לבירור משפטי. "אני לא באה להאשים אף אחד",  אמרה האם כשנפגשנו ועברנו על התיק הרפואי. "אני רק רוצה להבין". המסמכים הצביעו על החלטה מודעת של האם.

במבט ראשון, התיק לא נראה מבטיח

אמו של אמיר הייתה בת 47 בעת שעברה טיפול הפריה חוץ־גופית באמצעות ביצית מתרומה. במסגרת הטיפול הוחזרו לרחמה שני עוברים ושניהם נקלטו. לפני הטיפול חתמה האם על טופסי הסכמה שכללו הסברים על הסיכונים הכרוכים בהיריון מרובה עוברים. לאחר שנקלט ההיריון המליצו לה הרופאים לבצע דילול עוברים, אך היא החליטה שלא לעשות זאת.

זו לא הייתה החלטה פשוטה. האם התלבטה, קבעה תור לדילול וביטלה אותו. לבסוף החליטה להמשיך בהיריון כל עוד הבדיקות והמעקב הרפואי יצביעו על מצב תקין שלה ושל העוברים. בין השיקולים שלה היה גם הסיכון הכרוך בפעולת הדילול עצמה, שעלולה הייתה להוביל לאובדן ההיריון כולו.

מבחינת הגורמים הרפואיים, אלה היו נתונים משמעותיים: האם קיבלה הסבר על הסיכונים, חתמה על טופס הסכמה ואף בחרה שלא לבצע דילול לאחר שהומלץ לה על כך. אלא שבבדיקת התיק החלטנו לחזור לשלב מוקדם יותר: לא ללידה ואפילו לא למעקב ההיריון, אלא להחלטה שהתקבלה במסגרת טיפולי הפוריות – להחזיר שני עוברים במקום אחד.

חמישה גורמי סיכון שהצטברו

כשבחנו את נסיבות הטיפול, התברר שההחלטה להחזיר שני עוברים התקבלה על רקע כמה גורמי סיכון משמעותיים. האם הייתה בת 47, גיל שבו הסיכון לסיבוכי היריון וללידה מוקדמת גבוה יותר. היא סבלה מיתר לחץ דם כרוני ובעברה היו שתי לידות מוקדמות – האחת בשבוע ה־36 והשנייה בשבוע ה־32. תורמת הביצית הייתה בת 26. גילה הצעיר היה נתון חשוב משום שהוא השפיע על הסיכוי לקליטת העוברים ועל האפשרות להיריון תאומים. בנוסף, היה זה טיפול ההפריה הראשון של האם ולא קדמה לו סדרת טיפולים שנכשלו ועשויה הייתה להוות שיקול בהחלטה על מספר העוברים שיוחזרו.

כל אחד מהנתונים האלה היה רלוונטי להערכת הסיכון. השאלה שהתעוררה הייתה האם הגורמים הרפואיים נתנו משקל מספק לשילוב ביניהם כאשר החליטו להחזיר שני עוברים. במסגרת הבדיקה המשפטית הסתמכנו על ההנחיות המקצועיות של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה. לטענתנו, בנסיבותיה של האם ובמיוחד לנוכח גילה הצעיר של תורמת הביצית וגורמי הסיכון הנוספים, היה מקום להמליץ על החזרת עובר אחד בלבד.

מכאן השתנתה השאלה המרכזית בתיק. במקום להתמקד רק בשאלה האם הייתה מודעת לסיכונים של היריון תאומים, ביקשנו לבחון אם ההחלטה להחזיר שני עוברים הייתה מתאימה מלכתחילה לנסיבותיה הרפואיות.

טופס הסכמה אינו בהכרח הסכמה מדעת

אחת הסוגיות המרכזיות בתיק הייתה משמעותם של טופסי ההסכמה שעליהם חתמה האם. חוק זכויות החולה מחייב לקבל את הסכמתו מדעת של המטופל לטיפול רפואי. המשמעות אינה מסתכמת בחתימה על מסמך, אלא מחייבת מסירת מידע שיאפשר למטופל להבין את מהות הטיפול, את הסיכונים הכרוכים בו ואת החלופות האפשריות.

במקרה של אמיר, טופסי ההסכמה כללו מידע כללי על הסיכונים בהיריון מרובה עוברים. אולם לטענתנו, היה צורך בהסבר מפורט יותר המותאם לנסיבותיה האישיות של האם. ההבדל משמעותי. יש פער בין אמירה כללית שלפיה היריון תאומים כרוך בסיכון גבוה יותר לבין הסבר לאישה בת 47 עם יתר לחץ דם ושתי לידות מוקדמות בעברה על המשמעות האפשרית של החזרת שני עוברים במקרה שלה.

השאלה הייתה האם האמא קיבלה את מלוא המידע שהיה דרוש לה כדי לקבל החלטה מושכלת ובפרט אם הוצגה בפניה האפשרות להחזיר עובר אחד בלבד והוסברו יתרונותיה בנסיבות.

הקושי המשפטי הנוסף היה החלטתה של האם להמשיך בהיריון התאומים למרות המלצת הרופאים לבצע דילול. מנקודת המבט של הגורמים הרפואיים, ניתן היה לטעון כי לאם הוצעה דרך להפחית את הסיכון אך היא בחרה שלא לנקוט אותה. מנגד, אנחנו טענו כי יש לבחון גם כיצד נוצר מלכתחילה המצב שחייב את האם להתמודד עם ההחלטה הקשה הזאת.

דילול עוברים אינו פעולה נטולת סיכונים. עבור אישה שהצליחה להרות לאחר טיפול פוריות, ההחלטה לוותר על אחד העוברים כאשר קיים גם סיכון לאובדן ההיריון כולו, היא החלטה מורכבת מבחינה רפואית ורגשית. אחת המטרות של מדיניות המעודדת החזרת עובר יחיד במקרים המתאימים היא לצמצם מראש את הסיכון להיריון מרובה עוברים ואת הצורך לשקול בהמשך דילול.

לכן, מבחינתנו, החלטתה של האם שלא לבצע דילול לא סיימה את הדיון בשאלת האחריות. היה צורך לבחון גם את ההחלטות שהתקבלו קודם לכן.

הסכם פשרה של 5 מיליון שקלים

בסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שבמסגרתו נקבע פיצוי של 5 מיליון שקלים לאמיר ולמשפחתו. חשוב להדגיש כי מדובר בהסכם פשרה ולא בפסק דין שבו בית המשפט קבע שהייתה רשלנות רפואית. עם זאת, ההסכם הביא לסיום ההליך והעניק למשפחה משאבים משמעותיים להתמודדות עם צרכיו של אמיר.

עבור משפחה המגדלת ילד עם שיתוק מוחין קוואדריפלגי ומוגבלות שכלית חמורה, להיקף המשאבים העומדים לרשותה יש משמעות יומיומית. דירה נגישה, רכב מותאם, ציוד רפואי ושיקומי, טיפולים וסיוע של מטפלים הם חלק מהצרכים שעשויים ללוות את המשפחה לאורך שנים. גם האפשרות להיערך לעתידו של אמיר, ככל שיתבגר והוריו יזדקנו, היא שיקול מרכזי.

כיום אמיר בן תשע. הוא נמצא במסגרת תומכת והוריו מתארים ילד שמח וחייכן. הפיצוי אינו משנה את מצבו הרפואי, אבל הוא מאפשר למשפחה להתמודד עם חלק מהצרכים הכרוכים בגידולו ולתכנן את עתידו עם ביטחון כלכלי גדול יותר.

מה משפחות יכולות ללמוד מהמקרה?

חשוב לומר שרוב המקרים של שיתוק מוחין אינם תוצאה של רשלנות רפואית. עצם העובדה שילד נולד עם שיתוק מוחין אינה מעידה על כך שנעשתה טעות בטיפול הרפואי. עם זאת, המקרה של אמיר ממחיש מדוע במקרים שבהם עולה חשד לרשלנות רפואית, הבדיקה אינה צריכה להתמקד בהכרח רק בלידה עצמה. לעיתים ההחלטות הרלוונטיות התקבלו חודשים קודם לכן במסגרת טיפולי פוריות, במהלך מעקב ההיריון או בשלבים מוקדמים אחרים של הטיפול.

כמה דברים שכל משפחה צריכה לדעת:

• מיצוי זכויות ובדיקה משפטית אינם סותרים – אפשר וכדאי לממש את כל הזכויות מהמדינה, ובמקביל לבדוק אם הייתה פגיעה בטיפול הרפואי.
• הזמן לא אבד – בתביעה בשם קטין תקופת ההתיישנות מתחילה רק בגיל 18. גם אם עברו שנים מהלידה, עדיין ייתכן שאפשר לבדוק (בניגוד לתביעת ההורים על רשלנות בהריון, שם ההתיישנות היא 7 שנים).
• טופס חתום אינו סוף פסוק – השאלה היא לא רק מה נכתב בטופס, אלא אם ההסבר התאים לנסיבות האישיות שלך.
• בדיקה מקצועית מתחילה מההתחלה – לא רק מהרגע שבו הדברים השתבשו, אלא מכל החלטה שהובילה אליו.

לאמיר לא היה קול לשאול את השאלה הזו. המשפחה שלו הגיעה לעמותת קול הזכויות כדי לברר מה מגיע לה ובדרך עלתה שאלה ששינתה את חייה.