רגע לפני שעלה למגרש הכדורסל, השתל של מאור בן זאב התקלקל. הוא ניגש למאמן ועידכן אותו. המאמן נלחץ: "איך תשמע אותי? איך תבין אותי?" אבל המשחק כבר החל ובן זאב נותר על הספסל. "המאמן תמיד הציב אותי בחמישייה הפותחת ופתאום אני מוצא את עצמי על הספסל, מתוסכל ושקוע במחשבות", הוא משתף בשיחה עם שווים. "ואז קרה משהו בלתי צפוי. המאמן שלי התווכח עם שופט המשחק ובסוף השופט החליט להרחיק אותו".
המאמן הורחק, הקפטן תפס את מקומו על הקווים ובן זאב קיבל הזדמנות. "אמרתי לקפטן שאני בלי השתל. התגובה שלו הייתה פשוטה: 'אז מה? אתה שחקן טוב ואין שום סיבה שלא תשחק!'" הוא נכנס למגרש, קלע 22 נקודות, ארבע שלשות מתוך ארבעה ניסיונות, והוביל את קבוצתו לניצחון.
"פתאום מישהו לא ראה את השתל החסר, אלא את השחקן שאני", הוא אומר. באותו ערב הוא הבין שאינו חייב לשמוע כדי לשחק היטב. כמה שנים אחר כך, בגיל 28, תובנה דומה תוביל אותו להפסיק להשתמש בשתל השבלול שלו גם מחוץ למגרש. "התחלתי לשאול את עצמי מי צריך להתאים את עצמו למי".
היום הוא בן 33. גר בתל אביב, עובד כעצמאי, חירש. כדורסל הוא משחק מגיל שש. הדרך שלו אל המגרש החלה בבית שבו נפגשו שלוש שפות: שפת סימנים ישראלית (שס"י), עברית מדוברת ועברית מסומלת – שילוב של סימנים ודיבור. אביו חירש, שנולד למשפחה שומעת שאינה דוברת שפת סימנים; אמו כבדת שמיעה, שנולדה למשפחה חירשת ודוברת שס"י.
"בדרך כלל, הורים חירשים שנולד להם תינוק חירש קופצים משמחה, כי יש השתייכות משפחתית. אצל ההורים שלי זה היה אחרת", הוא מספר. הם הכירו מקרוב את המכשולים שאיתם נאלצו להתמודד בעולם שלא היה נגיש להם וחששו שגם אני אעבור אותם". עם הזמן, לדבריו, הבינו ש"קיבלו ברכה גדולה מהשמיים".
בין עולם החירשים והשומעים
כילד, הוא למד בבית ספר לצד תלמידים שומעים עם כיתות קטנות לתלמידים חירשים וכבדי שמיעה. במקצועות מסוימים למד עם תלמידים שומעים ובאחרים עם חירשים. "הייתי ילד מאוד חברותי וסקרן, אבל לאורך השנים התמודדתי עם התחושה שאני בין שני עולמות. רוב הזמן ביליתי עם חירשים, אבל היה בי גם רצון להשתייך לעולם השומע ולדעת איך העולם שלהם נראה".
הכדורסל היה גשר בין העולמות, אך גם שם הרגיש שעליו להוכיח את עצמו. הוא הצטרף לקבוצת הנערים של הפועל תל אביב ובהמשך שיחק בנבחרת ישראל לחירשים ולכבדי שמיעה. הוא חבר בנבחרת ישראל כבר 17 שנה, חמש מהן כקפטן, והשתתף פעמיים במשחקי החורף והקיץ של החירשים – Deaflympics.
לאורך הקריירה הגיע עם נבחרות ישראל להישגים מרשימים: מקום רביעי באליפות העולם עד גיל 21 ב־2010, מדליית ארד באליפות העולם עד גיל 21 ב־2014 ומדליית ארד באליפות אירופה לבוגרים ב־2021. ב־2022 הגיעה הנבחרת למקום הרביעי באליפות העולם וב־2026 סיימה במקום הרביעי במשחקי Deaflympics.
במשך שנים שיחק עם שתל השבלול, מתוך מחשבה שאם ישמע טוב יותר יהיה גם שחקן טוב יותר. המשחק ההוא שבו עלה מהספסל ללא השתל סדק את ההנחה הזאת. אבל השאלה ששינתה את מסלול חייו הגיעה דווקא בפגישה עם הפסיכולוג שלו. "הוא שאל אותי משהו שאף אחד לא שאל קודם: 'האם אתה אוהב לשמוע?'"
"אני לא באמת אוהב לשמוע"
השאלה הותירה אותו קפוא. "במשך 28 שנה אמרו לי כמה חשוב לשמוע וכמה חשוב לדבר ברור. האמנתי שמי ששומע טוב יותר באמת יצליח יותר בחיים. אבל באותו רגע הבנתי: 'אני לא באמת אוהב לשמוע'. בהדרגה החליט להפסיק להשתמש בשתל. הוא מדגיש שהניתוח שעבר בגיל שבע הצליח ושהוא מסוגל לשמוע ולדבר ברור. אלא שהיכולת הזאת לא ביטלה את המאמץ: הקשבה מעייפת אותו וגם כשאחרים מניחים שהוא מבין הכל, זה לא תמיד כך.
"לאורך כל חיי נאלצתי להתאים את עצמי לאחרים; לדבר ברור, להתאמץ להבין, להשתלב בעולם שנבנה עבור אנשים שומעים. אבל כמעט אף פעם לא הרגשתי שמישהו באמת מנסה להתאים את עצמו אלי". מנגד, שפת הסימנים היא שפה שבה הוא אינו צריך להוכיח דבר. "אני לא צריך להתאמץ כדי להשתלב. אני יכול להיות טבעי".
החוויה הזו מלווה אותו גם בזהותו: אחרי שהשתל גרם לחלק מהאנשים החירשים לראות בו מי ש"לא מספיק חירש", הוא מצא את עצמו נדרש להוכיח שייכות בשני הצדדים. היום הוא אומר: "מי שרוצה להיות חבר שלי או להיות קרוב אליי, צריך להתאים את עצמו אליי".
יוצר ברשתות
בן זאב יוצר גם תוכן לרשתות, בעיקר כדי להצחיק ולהראות את העולם מנקודת מבטו. הוא אוהב לעמוד מול מצלמה, לנפץ מיתוסים וחולם לשחק בטלוויזיה. פוסט שכתב – "דברים שאנשים שומעים אומרים לחירשים" – זכה לתגובות מזדהות ומרימות. לדבריו, הוא עדיין יוצר בשביל הכיף ומחכה לראות לאן הדרך תיקח אותו.
ל"מסר שלו לאומה" הוא מעניק ניסוח קצר, בהשראת ציטוט של המשוררת והפעילה פט פארקר: "הדבר הראשון שעליך לעשות הוא לשכוח שאני חירש. הדבר השני הוא לעולם לא לשכוח שאני חירש".
