את מחנה החלל הבינלאומי לבני נוער עיוורים וכבדי ראייה בארצות הברית אני מכירה כבר שנים רבות. אבא שלי, ראובן ניסר, היה ממקימי ארגון "אופק לילדינו", ששולח אליו בני נוער מישראל כבר יותר מ־20 שנה. הוא גם שימש כחבר ועד מנהל בארגון עד שהייתי בערך בת 18. לכן, כששמעתי ששני בני נוער נוספים חזרו לאחרונה מהמחנה, רציתי לשמוע מהם מה עברו שם ובעיקר מה הם לקחו איתם הביתה.
אחת לשנתיים שולח ארגון "אופק לילדינו" שני בני נוער עיוורים או כבדי ראייה למחנה החלל הבינלאומי בהנטסוויל, אלבמה. במשך שבוע אינטנסיבי הם מתנסים בפעילויות המדמות את עבודתם של אסטרונאוטים, פוגשים בני נוער ממדינות אחרות ומתמודדים עם אתגרים שלא בהכרח חשבו שיוכלו לעמוד בהם.
"צריך לטפס על עמוד בגובה של שבעה מטרים ולעמוד עליו. אין במה להחזיק. זה קשה, אבל לא ויתרתי", מספרת אור גבע ברוט, בת 18 מתל אביב, שהשתתפה במחנה השנה. "הטיפוס על העמוד גרם לי להאמין בעצמי. הבנתי כמה אני יכולה".
גם שחר קפלן, בן 17, שהשתתף איתה במחנה, חזר עם חוויות יוצאות דופן. אחת מהן הייתה סימולטור המדמה הליכה על הירח. "מורידים ממך משקל, כך שאתה מדמה הליכה על הירח ללא כוח כבידה", הוא מספר. חוויה נוספת שנחרתה בזיכרונם של המשתתפים הייתה צלילה לעומק של שבעה מטרים, עם חליפת צלילה וציוד מתאים. "קיבלנו כל מיני הסברים לפני על דברים שאולי נראה", מספר אופק דימנט, שהשתתף במחנה בשנת 2023.
"הייתי בהלם כשהתקבלתי"
ההשתתפות במחנה אינה מובנת מאליה. ארגון "אופק לילדינו" מפרסם את האפשרות להגיש מועמדות בקרב המשפחות המשתתפות בפעילויותיו ולאחר מכן מתקיים תהליך מיון קפדני. "בדרך כלל ניתן עדיפות לנערים מכיתות י"א וי"ב", מסבירה יעל וייס־ריינד, מנכ"לית הארגון. "חשוב לנו לשלוח למחנה נערים עצמאיים ובוגרים רגשית. מדובר במחנה מאוד אינטנסיבי".
תהליך המיון כולל שיחות עם אנשי מקצוע המכירים את המועמדים, בהם מורות תומכות ראייה ומורות להדרכה שיקומית, וכן כתיבת שני חיבורים באנגלית. "חשוב שלנערים תהיה אנגלית טובה", אומרת וייס־ריינד. "המחנה בארצות הברית. יש בו גם חלק לימודי וגם חלק מעשי. בחלק הלימודי הם צריכים לקרוא חומר מדעי". אופק דימנט זוכר היטב את הרגע שבו התבשר שהתקבל. "זה היה תהליך ארוך, אבל עברתי אותו. הייתי בהלם", הוא מספר בחיוך.
הפעילות במחנה מתחילה בסביבות שש בבוקר ונמשכת לעיתים עד עשר בלילה. המשתתפים מתנסים בשורה ארוכה של משימות, ובהן גם בניית רקטה מדומה ושיגורה. "התרגשתי כשהרקטה שלי באמת עפה. היו כמה שלא עפו", מספר אופק. חוויה נוספת שזכורה לו במיוחד הייתה מתקן המדמה את התנועה שחווים אסטרונאוטים. "למזלי, עשו את זה לפני ארוחת הצהריים. המכונה הופכת אותך לכל הכיוונים, גם על הצד וגם על הראש. אתה מסתובב מאוד מהר, כמו שאסטרונאוטים עושים".
המחנה גרם לו לשנות תוכניות
עבור אופק, כיום בן 21, המחנה לא הסתיים עם החזרה לישראל. למעשה, הוא השפיע על אחת ההחלטות החשובות בחייו. האהבה שלו לחלל התחילה כבר בילדות. "בגיל חמש הקריאו לי מאנציקלופדיות חלל על מערכת השמש. בהתחלה רציתי להיות אסטרונאוט, כמו הרבה ילדים. אחר כך הבנתי שזה מאוד מסוכן, אז רציתי להיות אסטרונום, שזה חוקר חלל".
אלא שבמהלך המחנה גילה אופק עניין בתחום אחר לגמרי: יחסים בינלאומיים והסברה. "דיברתי עם חברי הקבוצה רק באנגלית", הוא מספר. "הבנתי שזה משהו שאני אוהב לעשות. אני אוהב להסביר על ישראל". לדבריו, השיחות עם חבריו למחנה גרמו לו להבין עד כמה הוא נהנה מדיונים על פוליטיקה ועל היחסים בין מדינות.
"התחלתי ללמוד לתואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, הרבה בגלל המחנה הזה", הוא אומר. אופק, במקור מחדרה, עבר לאחרונה להתגורר עם בת זוגו במעונות האוניברסיטה.
גם שחר הגיע למחנה עם עניין קודם במדעים. "התחלתי ללמוד פיזיקה ומתמטיקה כבר בתיכון בתוכנית של האוניברסיטה העברית", הוא מספר. "אני בן 17, סיימתי את התיכון ואני ממשיך לתואר ראשון ודוחה את ההתנדבות לצבא". אור, בת 18, ממתינה לתחילת התנדבותה בצבא שאינה קשורה להשתתפות במחנה.
חברים מעבר לים, גם אחרי 7 באוקטובר
לצד הפעילויות המדעיות והאתגרים הפיזיים, אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבור המשתתפים הוא המפגש עם בני נוער ממדינות אחרות. המשתתפים מחולקים לקבוצות של עשרה עד 15 בני נוער והקשרים שנוצרים ביניהם נמשכים לעיתים גם שנים לאחר סיום המחנה. "היינו קבוצה של אמריקאים ואני", מספר אופק. "שלוש שנים אחרי המחנה אנחנו כבר פחות בקשר, אבל יש לנו קבוצת ווטסאפ. חלק מהם הורידו ווטסאפ במיוחד בשביל לשמור על קשר איתי".
אחד הקשרים אף הפך לזוגיות. "הייתי בזוגיות במשך שנה עם אחת הבנות בקבוצה, שגרה בטקסס. במחנה לא קרה כמעט כלום. אחר כך התקרבנו בשיחות. אפילו טסתי לבקר אותה". משתתפת אחרת, יהודייה, הגיעה לישראל במסגרת תוכנית תגלית והתארחה אצלו.
גם אור מספרת על החוויה הרב־תרבותית. "למדנו משפטים בשפות אחרות. שמענו על החיים במדינות אחרות. הם אמרו לנו: 'אנחנו לא יודעים מה קורה בישראל, אבל אתם נראים לנו בסדר גמור'".
עבור אופק, הקשר עם חבריו למחנה קיבל משמעות מיוחדת ב־7 באוקטובר 2023. הטיסה שבה שב לישראל הייתה אחת האחרונות שנחתו באותו יום. "ההורים לקחו אותי הביתה. דילגנו על האזעקות. אבא שלי אמר לי שלום וישר יצא למילואים", הוא משחזר. "חברי הקבוצה ישנו, אבל כתבתי להם שאני בסדר ברגע שנכנסתי לרכב. כשהם התעוררו, כולם הביעו תמיכה ושאלו אם הכל בסדר".
"נותנים להם חופש, אבל נמצאים בסביבה"
לכל משלחת ישראלית מצטרף מלווה המסייע למשתתפים בהתאם לצורכיהם. בשנים האחרונות ממלאת את התפקיד קמי מטס, אם לבן כבד ראייה, חברת הוועד המנהל של "אופק לילדינו" ומורה להדרכה שיקומית במקצועה. "יש לי הרבה ניסיון", היא מספרת. "כבר ראיתי אנשים בגילאים שונים עם לקויות שונות, אז אני יודעת פחות או יותר איך לעזור. כמובן שאסייע בהתאם לצרכים של האדם".
לדבריה, אחד העקרונות החשובים בליווי הוא לאפשר לבני הנוער להתנסות בכוחות עצמם. "אני נותנת למשתתפים את החופש שלהם, אבל נמצאת קרוב אליהם בשביל לעזור. אני רואה מי צריך יותר עזרה ואיפה. אנחנו לא מצפים מהם לעצמאות של אנשים בוגרים. המחנה בפירוש בנוי לנערים". אופק מספר שהאיזון הזה היה חשוב לו במיוחד. "המדריך שבא איתנו נתן לי את החופש שהייתי צריך. מצד שני, הוא היה שם בשביל לעזור לי".
אור מסכימה. "טסנו עם קמי. במהלך המשלחת למדנו להכיר אחד את השני. הצוות של תוכנית החלל מאוד תומך, אבל ידענו איפה למצוא אותה. היא הייתה איתנו בכל הפעילויות".
בסיום השיחה אור ושחר מבקשים להעביר מסר לארגון שאפשר להם להשתתף בחוויה. "תודה שעשיתם את המאמץ ושלחתם אותנו למחנה", הם אומרים, "אנחנו מאוד מעריכים את זה".
