כשהייתה תינוקת, הרופאים העריכו שמילה וולמן לעולם לא תוכל ללכת או לדבר. היום, בגיל 19, היא מתגוררת בישראל, מתמחה כעיתונאית בעיתון The Jerusalem Post, כותבת כתבות ואפילו יוצאת לראיין אנשים ברחוב. אבל הדרך שלה לשם הייתה רצופה מכשולים, כולל תוכנית בישראל שלא הצליחה לספק לה את התמיכה שנזקקה לה בשל מוגבלותה ואילצה אותה לחזור לאוסטרליה.
וולמן נולדה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה וגדלה בסידני שבאוסטרליה במשפחה יהודית ציונית. במהלך לידתה סבלה ממחסור בחמצן במשך שמונה דקות והרופאים העריכו שלא תוכל ללכת או לדבר. בגיל שנתיים אובחנה עם שיתוק מוחין אטקסי, סוג נדיר של שיתוק מוחין המשפיע על שיווי המשקל, הקואורדינציה, התנועה והדיבור.
בניגוד לתחזיות, מילה החלה ללכת ולדבר. עם השנים אף גילתה יכולת יוצאת דופן לעמוד מול קהל ובשנת 2024 זכתה במקום הראשון בתחרות בינלאומית לנאומים בפני קהל שבה נשאה נאום בנושא אנטישמיות.
בתחילת 2026 החליטה לעשות צעד משמעותי נוסף: לעזוב את הבית באוסטרליה ולהגיע לישראל במסגרת תוכנית שנת מעבר בקיבוץ. מדובר במסגרת המיועדת לצעירים שסיימו את לימודיהם בתיכון וטרם החלו בלימודים אקדמיים, בדומה למכינה קדם-צבאית או לשנת שירות בישראל.
עבור מילה, שגדלה במשפחה ציונית, זו הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את המדינה שאליה הרגישה שייכות ובמקביל להתנסות בחיים עצמאיים הרחק מהבית. אלא שהמציאות הייתה מורכבת יותר. התוכנית שבה השתתפה לא הצליחה לספק לה את התמיכה שנזקקה לה בשל מוגבלותה והיא נאלצה לעזוב ולשוב לאוסטרליה.
"העובדה שתוכנית אחת לא התאימה לי לא אומרת שאני לא יכולה לעשות שנת מעבר", היא אומרת. במקום לוותר על החלום החלה לחפש מסגרת אחרת שתאפשר לה להשתלב לצד צעירים בני גילה, תוך קבלת התמיכה הנדרשת. באוגוסט האחרון שבה לישראל, הפעם במסגרת תוכנית Aardvark Israel של ארגון מסע.
כיום מתגוררת מילה בישראל לצד צעירים בני גילה ומתנסה בחיים עצמאיים. היא לומדת לבשל, להשתמש בתחבורה הציבורית ולהתמודד עם פעולות יומיומיות שעבור צעירים אחרים עשויות להיראות מובנות מאליהן, אך עבורה הן דורשות לעיתים מאמץ ותמיכה נוספים. בעזרת הליווי שהיא מקבלת מצוות התוכנית, היא מצליחה לבצע בעצמה דברים שבעבר לא האמינה שתוכל לעשות.
אחד ההישגים המשמעותיים ביותר עבורה הוא דווקא בתחום המקצועי. במסגרת שהותה בישראל החלה להתמחות ב-The Jerusalem Post, שם היא כותבת כתבות וצוברת ניסיון בעבודה עיתונאית. לאחרונה אף יצאה לראשונה לרחוב כדי לראיין אנשים. עבור צעירה שהרופאים העריכו שלא תוכל לדבר, האפשרות לשאול שאלות, להקשיב לתשובות ולראות את שמה מתנוסס על כתבות שפירסמה היא צעד משמעותי בדרך להגשמת חלומה להפוך לעיתונאית.
מילה אינה מתעלמת מהמגבלות ומהקשיים שהיא מתמודדת איתם. היא גם אינה טוענת שהיא יכולה לעשות הכל ללא עזרה. מבחינתה, הצורך בתמיכה אינו צריך למנוע ממנה לבחור כיצד ייראו חייה, היכן תתגורר ובמה תעסוק. "לא רציתי שהמוגבלות שלי תהיה הסיבה שבגללה לא אעשה את זה", היא אומרת. "יכול להיות שאני זקוקה ליותר תמיכה כדי לעשות דברים שאחרים עושים לבד, אבל עדיין מגיע לי החופש לקבל החלטות בעצמי ולחיות את החיים שאני רוצה".
