האם לילד עם צרכים מיוחדים מותר הכל? האם אני, מאובחן מגיל צעיר, רשאי לתקוף, להיות חסר טאקט עד כדי להעליב את האחר, מבלי לפגוש את השלכות מעשיי תוך כדי שאני מתחבא מאחורי התווית (הלפעמים נוחה, צריך להודות) "אני אוטיסט"?
אני יודע, הנושא הזה לא פשוט לעיכול, אבל תאמינו לי, תפיקו ממאמר זה תועלת רבה אם אתם הורים לילד אוטיסט, אבל גם אם אתם לא.
אספר שני סיפורים.
הראשון קרה אחרי הרצאה שלי בפסטיבל הסרטים על הרצף בבאר שבע. זוג הורים ניגש אליי כדי לשאול שאלות, כשפתאום חולפת על פנינו מלצרית. הילד שלהם, בן 9, מושיט יד וממשש את ישבנה של המלצרית.
בסיפור השני נער אוטיסט רודף אחרי בנות עם הטלפון, מצלם אותן, אומר להן שיעלה את הסרטונים לרשתות. אמא של אחת הבנות מתערבת, הנער המטרידן עוצר מיד. מוריד את הטלפון. מסמיק. הוא מפגין משהו ידוע: בושה. בושה היא לא תגובה אקראית, היא דורשת קריאת מצב תקינה והפנמת המוסר.
במקרה הראשון שאלתי את ההורים של הילד בן ה-9: "איפה ההתנהגות הזו פוגשת את ההורות שלכם?" במקרה השני, שבועות אחרי שהילד הטריד את הבנות, אמו של הנער תקפה אמא שכתבה את דעתה בקבוצת ווטסאפ ומיסגרה אותה כ"לא-מכילה", תוך כדי שמעלימה חלק מהעובדות כדי לקבל עידוד מהורים אחרים.
בשני המקרים התשובה של ההורים להתנהגות ילדיהם הייתה זהה: "הוא אוטיסט. הוא לא יודע מה הוא עושה".
להורים של הילד שנגע במלצרית אמרתי: כרגע הוא אוטיסט קטן וחמוד, אבל הוא יהיה מבוגר והרבה פחות חמוד והתנהגות כזו תוביל אותו ל"כלבוש" (במילים שלי באותו יום).
בנוגע לילד השני, תחושת הבושה שהוא הפגין מבחינת פסיכולוגיה התפתחותית מעידה על הפנמת נורמות חברתיות ומוסר תקינה. פירוש הדבר שהתירוץ "הוא אוטיסט" לא תקף, הוא ידע מה הוא עושה!
מחקרים מראים שילדים ובוגרים אוטיסטים מבחינים היטב בין טוב לרע, במיוחד כאשר הכללים מפורשים והנזק ברור. בלייר (1996)ומחקרים מאוחרים יותר בקוגניציה מוסרית (כגון Buon ואחרים, 2013) הראו שאוטיסטים מבדילים בבירור בין הפרות מוסריות (פגיעה, הסכמה, גבולות גוף) לבין הפרות של מוסכמות (נימוסים, מבוכה חברתית).
במטלות שיפוט מוסרי מבוקרות משתתפים אוטיסטים מזהים מעשים פוגעניים כ"לא נכונים" בשיעורים דומים לאוכלוסייה הלא-אוטיסטית, לעיתים מעל 80%-90% של דיוק, כאשר הכללים ברורים והתרחישים כוללים פגיעה ישירה או הפרת גבולות גוף (Blair, 1996; Buon et al, 2013). מה שמאתגר יותר הוא ניחוש חברתי מרומז, לא מוסר (ההבחנה הזו מבוססת היטב במחקר על אוטיזם: קושי בהסקה מרומזת אינו היעדר הבנה מוסרית).
וזה מחזיר אותנו להורים. בשני הסיפורים הם לא באמת הגנו על ילדיהם. הם הסירו מהם מסגרות ומכינים להם עתיד מר כמבוגרים בחברה בה יש מוסר, קודים של נימוס וחוקים. אין כזה כרטיס "פטור נוירולוגי" כמו שיש פטור מתור. עם צריכים מיוחדים או לא, אסור לפגוע באחר או לנהוג באופן לא מוסרי-חוקי.
במקרים שלנו, הילד נענש פעמיים: הוא לא מקבל את ספר ההוראות של חיי החברה והתנהגותו הלא מבוקרת תוביל לדחייה חברתית (מי ירצה לשחק איתו, לצאת איתו?). ואין לשכוח כמובן את הקורבנות של הטרדה מינית או של אלימות לא מווסתת.
מחקרים על "הורות מסוק" (הורות מגוננת והיסטרית) מראים אצל הילדים רמות גבוהות יותר של חרדה, פחות עצמאות ותחושת אחריות מוחלשת. שיפרין ועמיתיו (Schiffrin 2014) מצאו ציוני דיכאון גבוהים יותר ושביעות רצון נמוכה יותר מהחיים בקרב צעירים שגדלו בהורות מסוק, כאשר ההשפעה מוסברת דרך פגיעה בעצמאות ובתחושת מסוגלות. במחקר נוסף (2019) הורות כזו נקשרה לדפוס חשיבה מקובע, פחות התמדה, הימנעות מאחריות והסתגלות ירודה בבגרות.
כמה שאתם אוהבים את ילדיכם ומזדהים עם הקשיים שלהם, לעבור בשקט על התנהגויות חריגות לא משרת את אהוביכם. לא הכל מותר, גם לא לי, האוטיסט המוצהר.
לעוד טורים של מורדי בשווים הקליקו כאן
קישור ליצירת קשר עם מורדי (וגם לספרים ולמוזיקה שלו) >>> https://linktr.ee/MordiBenhamou
