"רָצָה הַקִּפּוֹד / עִם מִישֶׁהוּ לִרְקֹד / אַךְ לֹא מָצָא חָבֵר / כִּי הוּא דּוֹקֵר". בשיר הילדים, שכמעט כולם מכירים, אנדה עמיר-פינקרפלד מספקת פתרון שאיננו פתרון: "פִּתְאוֹם עָמַד -/ וּלְבַדּוֹ רָקַד". המסר ברור: להיות מיוחד פירושו להיות לבד.
נזכרתי בשיר הזה, שצובט את לבי בכל פעם מחדש, כשצפיתי בסרט "מה היה חג המולד ללא אהבה?" זהו, בעצם, תשדיר לחג המולד 2018 של קבוצת "אֶרְסְט", רשת בנקים שחולשת על מרכז ומזרח אירופה ומרכזה בווינה שבאוסטריה. הכיתוב מתחתיו הוא זה: "זהו סיפור על קיפוד קטן, על כוחה של אהבה, על אמונה בעצמך ובטוב לבו של הזולת. אין זה משנה כמה המכשול נראה בלתי-עביר. האהבה תמצא דרך לגבור עליו". לפי התגובות, רוב האנשים בכו מהתרגשות. אני בכיתי מתסכול ומעלבון.
גיבור הסיפור, הקיפוד הקטן, יכול להיות במישור המציאות הילד השונה, שמגיע לכיתה. שונותו בולטת מיד לעין כל, והקושי בשילובו הולך ומתעצם מקטע לקטע: כשהילד-הקיפוד מנסה לעבור במעבר הצר בין השולחנות, הוא דוקר את היושבים משני צדדיו. בעיות מתגלעות גם באוטובוס ההסעה של בית הספר: הילד-הקיפוד עובר במעבר מקצה האוטובוס לקצהו השני, דוקר פה ושם את החברים בעוברו, ומתיישב בלית ברירה לבדו על ספסל בסוף האוטובוס. כולם יושבים בגבם אליו. כשחברה לכיתה, שמחבבת אותו, מציעה לו לשבת לידה, הוא דוקר אותה בקוציו לא בכוונה. לאחר מכן רואים את הילד-הקיפוד מבקש להשתלב במשחקים של החברים בהפסקה או לאחר הלימודים בבית הספר. הם משחקים במסירות כדור, הכדור נוחת על קוציו ו"מתפנצ'ר". הסבל בצפייה מתעצם כשחבר לכיתה רוצה לעזור לילד-הקיפוד להתנדנד, אבל לא מצליח לדחוף אותו בגבו בגלל הקוצים.
ואז מגיע הקתרזיס, הרגע שמזכך את ייסורי הילד-הקיפוד ומביא מזור גם לייסורי הצופה: חבריו לכיתה של הילד-הקיפוד מצפים את הקוצים בפתיתי קלקר, ואז עורכים מפגן של חיבוק כיתתי, בלי דוקר ונדקרים. אין קוצים, אין בעיות. במילים אחרות: ניתן להיות עם שׁוֹנוּת ולהיראות בלעדיה. החיבוק החברתי מובטח.
הנגשה אינה נרמול של אדם
העיין מזהה מיד את ההקשר של חג המולד. קוצים הם סמל לייסוריו של ישו, וייסוריו של הקיפוד יירפאו רק באהבה חובקת-כל. למרבה הצער, בעולם ה"אמיתי" לא די בכוונות טובות, והדרך לשילוב חברתי משמעותי של אנשים עם שׁוֹנוּת, בולטת יותר או פחות, עוברת בנתיבים של ביצוע נכון.
ניתן לומר על הסרט שהוא מבטא רצון כן לראות מעבר למכשול, לקושי או למגבלה, ולמצוא להם פתרון כלשהו. הפתרון מכריז על עצמו בגאווה שהוא הנגשה. הוא לא. זו הנגשה מדומה. היא אמנם מספקת פתרון נקודתי לבעיות נקודתיות, אבל רומסת בדרך את האדם, שבשבילו נוצרה.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
הנגשה נכונה איננה נרמול של אדם, שמְשַׁנֶּה את גופו או את התנהגותו. הנגשה מבטאת את קבלת האדם במרחב כפי שהוא, כולל השונות שעלולה להטריד פה ושם את הזולת. במילים אחרות: הנגשה אמיתית איננה ליטול (גם זמנית וסמלית) חלק מגופו של אדם, כי הגוף הוא הנפש. בגוף המּוּלָד שוכנת נפש מוּלֶדֶת. הנפש מכירה בגוף המּוּלָד כחלק ממאפייניה. היא מבקשת לדעת כיצד לשכון בו, לקבל אותו, לאהוב אותו.
אם החברה רוצה להתאמץ ולעשות את המעשה הנכון, היא לא צריכה להתאמץ יותר, אלא רק להתאמץ אחרת. אהבה, בהקשר הזה, היא להתבונן באדם ולקבל אותו כפי שהוא. ללכת או להיות בנעליו. ואז לפנות לבנק של רעיונות טובים ולא פומפוזיים.
הפתרונות שלי
כעת אציע פתרונות שונים מזה שמוצע בסרט. פתרונות יצירתיים, שאינם מחייבים כלל משאבים כספיים, רק החלטה קולקטיבית ורצון בלתי מתפשר לביצוע קבוע, בניגוד לחיבוק סמלי, חד-פעמי.
הפתרון לכניסה קוצנית לכיתה הוא לסדר את הכיתה בצורת חי"ת, כשבין השולחנות ישנם רווחים. הילד-הקיפוד יישב בשולחן הראשון שממול הדלת (כדי לא לדקור בטעות את הנכנסים); הפתרון לבעיות בהסעה הוא להשאיר לילד-קיפוד את המושב הראשון של ההסעה (מסומן במדבקה חמודה). הוא יישב בו לבדו אבל יוכל לדבר עם חבריו באין מפריע. כך, גם לא ידקור אותם בעוברו במעבר; הפתרון למשחק כדור עם חבר קוצני (או חבר שמתקשה לתפוס כדור מעל ראשו) הוא לזרוק את הכדור בגובה הידיים, ולא מעל הראש. הפתרון למשחקי הנדנדה הוא לדחוף את הילד-הקיפוד בחבלי הנדנדה או מקדימה, במקום הרך ונטול הקוצים.
אנחנו בשנת 2021. לדעתי, אין סיבה הגיונית לכך שהקיפוד של אנדה לא יתחיל לרקוד עם שאר החברים, כשהוא שמח בעצמו ובקוציו.
