מאת יובל וגנר
אף אחד לא רוצה לחיות עם מוגבלות. אבל מה לעשות שיש כאלה שנולדים עם מוגבלות, יש כאלה שחולים במחלות קשות, יש כאלה שנפצעים בצבא (כמוני) או בתאונת דרכים או בעבודה. ולא תאמינו, כולנו גם מזדקנים מתישהו, והזקנה מגיעה בדרך כלל עם כל מיני מוגבלויות.
בישראל 2021 יש כמיליון וחצי אנשים עם מוגבלות. כמעט כל אדם חמישי במדינה. ובכל זאת, המדינה לא מתקדמת באופן שבו היא מטפלת באוכלוסייה זו. לפעמים נדמה שבמקום להעצים אותה, מחלישים אותה ומקבעים אותה בעמדה של “נטל על החברה”.
דוגמה מימים אלה: לאחרונה אישרה הממשלה את חוק ההסדרים והעבירה את הטיוטה לאישור הכנסת. חוק ההסדרים מאגד תיקוני חקיקה רבים שהממשלה רואה צורך באישורם כדי ליישם את מדיניותה ותוכניותיה הכלכליות. חוק זה נבדל מרוב החוקים הנחקקים בכנסת בכך שהוא מקבץ חוקים ותיקוני חקיקה בנושאים רבים ומגוונים. לאחר שהוא מאושר בקריאה ראשונה ומועבר לדיון בוועדות הכנסת, הוא מונח כיחידה אחת על שולחן הכנסת לקריאה שנייה ושלישית.
למרבה הצער, בטיוטת החוק החדשה יש כמה הצעות שמהוות פגיעה מהותית באיכות חיינו כאנשים עם מוגבלות. לא בפעם הראשונה, חוק ההסדרים מפלה אותנו וגם את אוכלוסיית הקשישים. כך למשל, המדינה מלבינה את מחדל אי העמידה בלוחות הזמנים להנגשת משרדי הממשלה, בתי החולים והרשויות המקומיות. זאת, על ידי הארכת זמנים של כמה שנים לעצמה, ללא כל שקיפות ומחויבות לתאריך סיום, ללא הקמת מינהלת, ומבלי לתת כלי אכיפה אמיתיים לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
המשמעות היא שגם בשנים הקרובות נכים לא יזכו לנגישות למקומות שמחויבים לתת להם שירות ציבורי אלמנטרי. משרד הבריאות, לדוגמה, מודה שהספיק להנגיש עד היום רק 20% מבתי החולים. ושתבינו, לגופים הממשלתיים היו עשר שנים כדי לעמוד בדרישות ההנגשה לפי החוק, אבל הם כנראה היו עסוקים יותר בלבקש הארכות ולאשר לעצמם דחיות.
וזה לא הכל: במסגרת חוק ההסדרים המדינה מבקשת לקבוע עמלת גודש לכניסה עם רכב לערים, כולל רכבים עם תו חניה לנכה (למעט תו כחול), וזאת למרות שאין חלופה של תחבורה ציבורית נגישה בערים; בנוסף, הממשלה מתכוונת להעלות את מחיר החניה בדרך עירונית גם לרכבי נכים, על אף שזו האפשרות היחידה בשבילם להגיע לבית או לעבודה; ואם זה לא מספיק, היא כרגע לא מתכוונת לאפשר לנוסעים עם מוגבלות ולנוסעים קשישים לשלם על תחבורה ציבורית באמצעים שאינם דיגיטליים, למרות הקושי שזה מייצר לחלקם.
מדינת ישראל מתגאה, ובצדק, בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שחוקקה, וגם בעובדה שחתמה על האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. אבל מה שווים חוקים ואמנות אם במעשים היא משאירה אותנו מאחור?
מקומם לראות שחוק ההסדרים, במקום להיות מענה וכלי עזר פרלמנטרי לקידום הנגישות לאנשים עם מוגבלות וקשישים, הופך בפועל לכלי פוגעני באיכות החיים שלנו. באופן בלתי מוסבר, המדינה זונחת את האוכלוסיות האלה ופוגעת ביכולתן לחיות בארץ בשוויון ובעצמאות. חייבים לעשות פה ריסטארט. החל מהשרים והמנכ”לים של משרדי הממשלה, דרך אנשי המקצוע במשרדים והמשפטנים, וכמובן כל חברי הכנסת. משהו חייב להשתנות.
יובל וגנר הוא מייסד עמותת נגישות ישראל, המקדמת נגישות לעצמאותם ושילובם של אנשים עם מוגבלות
