מאת אלכס פרידמן
השבוע ציינו 26 שנים להירצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר יצחק רבין ז"ל. השיח הציבורי עסק רבות באלימות על כל גווניה והחובה להוקיע אותה מתוכנו. אלה הדברים שכתבתי בפייסבוק ביום לזכרו: "העולם כולו דעות שונות, זה בסדר לא להסכים ומחלוקות זה דבר מבורך. כל זה חייב להתקיים לצד ערכי הדמוקרטיה וכבוד הדדי. למילים יש משמעות, למעשים יש השלכות, אלימות אף פעם אינה הפתרון. הבה נזכור".
בשבוע האחרון גם עבר חוק הנכים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת. יש בו בשורות היסטוריות לציבור הנכים בתחום הכלכלי, אך גם ובעיקר בהצבת אנשים עם מוגבלות בחזית החברה הישראלית וכחלק בלתי נפרד מסדר העדיפויות הלאומי. דווקא בשבוע כל כך משמעותי קרו שני אירועים מזעזעים, שמחזירים אותנו עשרות שנים אחורה.
נתחיל מההתבטאות חסרת הרסן של יוסי בן עטר כלפי חברתי היקרה, חברת הכנסת שירלי פינטו. בן עטר שמח וצהל בשידור על כך ששירלי חירשת. האמת, גם אני שמח ששירלי חירשת. זה חלק מהיותה מי שהיא, וככזו היא גם עשתה היסטוריה כאשר הפכה לחברת הכנסת החירשת הראשונה בישראל ומביאה גאווה גדולה לכולנו.
דעותיה של שירלי הן דעותיה, כמו כל חבר/ת כנסת אחר/ת, אך מוגבלותה איננה גנאי והיא בטח לא הופכת אותה לצודקת יותר או צודקת פחות. בדיוק כמו שלא נקרא לחבר כנסת אחר שמן, נמוך או קירח. לאמירות של בן עטר אין מקום, ולאדם עצמו, שאינו מבין מהו כבוד בסיסי לאדם, אין מקום בתקשורת הישראלית.
המקרה השני חמור לא פחות ואולי אפילו יותר. אוהדי לה פמיליה, שתקפו פיזית אישה צעירה, נכה, והכל על רקע גזענות טהורה. גם במקרה הזה הזדעזעתי קשות. איך ייתכן שיש אנשים, אם אפשר לקרוא להם אנשים, שמסוגלים לשנוא בצורה כזו ולעשות מעשים כאלו. הבחורה הזו יכלה להיהרג, אבל אותם חיות אדם עדיין חופשיים ועולם כמנהגו נוהג.
התקשורת אמנם מסקרת, אבל ככה בקטנה, בשוליים, ומקבלי ההחלטות והאכיפה לא עושים מספיק. היו מקרים בעבר, יש מקרה מזעזע בהווה, חייבים למנוע את המקרה הבא.
אז פעם הבאה שאתם מתפעלים מאדם עם מוגבלות במשחקים הפראלימפיים או מאדם עם מוגבלות שהגיע להישגים, אל תתרגשו ואל תקראו לנו גיבורים רק בשם המוגבלות, אלא בזכות ההישגים ובזכות מי שאנחנו כמכלול כבני אדם, לא חצי. אולי ככה, ביחד, נצליח לשנות תפיסות חשוכות וסטיגמות שאין להן מקום בחברה בריאה ושוויונית.
הכותב הוא מייסד ויו"ר ארגון "נכה לא חצי בן אדם"
