קשה לי לראות אבות לבגירים עם מוגבלות שובתים רעב מול שערי הכנסת. גופם מושלך לעין כל, בחום ובקור, והם רעבים וצמאים.
אבל לא רק הגוף מושלך שם. הנשמה של ההורה הרגישה עוד לפני כן מושלכת, מרומה, שכוחה מלב. מהם ייסורי הרעב והצמא מול התחושה שהתעוררת מאוחר, ועתידו של ילדך הופקר… ומה יהיה כשלא תהיה?
למי שהחמיץ את הנעשה בשבועיים האחרונים – הורים לאנשים בגירים עם מוגבלות העלו את הבעיה הקשה: לאנשים שמסיימים י”ד כיתות בבית ספר לחינוך מיוחד, והם בני 21, לפתע אין עתיד. ודאי לא בתחום התעסוקתי. מציעים להם עבודה כלשהי, שמבזה כל יכולת וחלום, מנוונת וגם לא משתלמת.
האבות השובתים זוכים לביקורים של פוליטיקאים. הפוליטיקאים באים ללחוץ יד, לשחרר הצהרה, תמונה, והם עשו את שלהם. חלקם אף הגדילו לעשות ומינפו את השביתה ומטרתה העיקרית (תעסוקה מכבדת) למטרה שלהם. משהו שרצו לעשות לפני כן וכעת צצה הזדמנות פז לעשותו: להעביר כסף לגורמים שהם בחרו.
אני לא יכול לומר לאיש מה לעשות ומה לא לעשות. אני רק יכול לבטא את דעתי והיא זו: להעלות בעיה כה גדולה וחמורה ואז לבקש מהממשלה סכום מסוים למיזם מסוים – זו החמצה.
ראשית, האמצעי (הקצאת כסף למיזם ספציפי) לא משרת את המטרה (פתרון תעסוקתי כולל). הפתרון לבעיה כוללת אף פעם לא יכול להיות אחד וייחודי. והוא לא מושג על ידי מעגל של שביתה, הקצאת כסף וחוזר חלילה. הוא מושג בחקיקה שלפיה מוקצה סכום קבוע ושנתי.
שנית, יש כאן בלבול במושגים שראשיתו היא בבתי הספר לחינוך מיוחד. בבתי ספר לחינוך מיוחד מדברים על “למידה”, ובפועל, מתמקדים בפעילות של חיברות, פנאי וכיף. וכך חולפות שנים בנמנום נעים, עד שבגיל 21 נעלם כל הכיף הזה, והורים ובניהם מוטחים לקרקע המציאות. אין מרכזי שיקום, תעסוקה, אין חיברות וכיף. בשביל ההורים, זה גם סדר יום חדש בבית שפוגע בכל, ובמיוחד בעבודה.
באופן דומה, במקרה זה מבקשים תקצוב בשביל “תעסוקה” ו”השתכרות”, אבל מדברים בעיקר על סדר יום של פנאי ובילוי. עצוב לומר, אבל חייבים לומר את האמת: אלו סכומי עתק, ותעסוקה לא תצא מזה, רק שיקום כיפי לנצח.
הבה נאמר את האמת בקול רם – גם מי שאין לו כושר השתכרות זכאי לחיי משמעות ותוכן. קוראים לזה: “פנאי ופעילות חברתית”, וזוהי חבילת שירותים שאמורה להיחקק בחוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות, שייחקק אולי במהרה בימינו.
רוצים באמת להשפיע על עתיד הילדים? הרימו עיניים לאופק, לחוק. אל תבקשו חבילות כסף, שמישהו תמיד יוצא מקופח מהן. ליחצו על הפוליטיקאים לחוקק את החוק בצורה טובה.
בינתיים, אם אין לממשלה מה להציע, או שהפתרונות מעליבים בשכר וברמה, היא צריכה לתמוך במיזמי תעסוקה קיימים של הורים או גורמים אחרים שמציעים תעסוקה מכבדת ומגוונת, אבל להתנות את זה בפיקוח ובדיווח. לא חבילות כסף מעל ומתחת לשולחן.
נכון שבמיזמי תעסוקה אלה צריכים להיכלל גם הפסקות פנאי ושעות העשרה, אבל זה לא יהיה כל סדר היום. וחייבת להיות לזה שורה תחתונה, שהיא – נכון – עבודה. מספיק זמן מבוזבז בבתי הספר. למה להמשיך את זה גם מעבר לגיל 21?
שוב: מי שלא מסוגל לעבוד – אל תכריחו אותו לעבוד. השירותים שהוא יקבל יהיו קשורים לפנאי, העשרה, חיברות.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
וכפי שכבר נכתב לעיל, הבעיה בכלל מתחילה במטרות של החינוך המיוחד. הרחבת הכישורים של תלמידים עם מוגבלות תביא למגוון מקומות עבודה גדול יותר. אם רוצים שאנשים עם מוגבלויות ימשיכו ללמוד ולהשתלם – צריך ללמד אותם ללמוד. לא לוותר על רמת לימוד, על תכנים, על עבודה קשה. שיטת החן והחסד לא מייצרת אדם עם משמעת וסיבולת. היא רק משמרת את האדם עם המוגבלות כילד לא אוטונומי.
אם רוצים שאנשים עם מוגבלויות יעבדו בעבודות מגוונות ומכבדות, אל תכשירו אותם רק לעבודות בסיסיות. למקצוע אחד. זו חשיבה כלכלית לא נכונה. הורים, בקצרה: אתם צריכים להיות מעורבים בתוכניות הלימודים של בתי הספר ולשאול שאלות על ההכנה לעתיד.
