“למרות שלא למדתי את תחום הנפש, אני נמשך אליו כל הזמן – גם בעבודה וגם מחוצה לה”, מספר גיא יוספן (52), שהוציא לאור לא מזמן את ספרו השני. “כלומים” הוא ספר פרוזה פרי עטו, שנכתב בעקבות עיסוקו של יוספן כמדריך בעמותת אקי”ם. במהלך העבודה, הבין יוספן, לדבריו, עד כמה רב הוא ה”כלום” שבו יכולים להיות אנשים.
“נולדתי ב-1971, ועד לפני כשמונה שנים חייתי בתל אביב. מאז אני גר בשכונת הדר בחיפה”, מספר יוספן. “כל חיי התעסקתי בעיקר באמנות פלסטית, בציור ואיור בקשת מגוונת של סגנונות. במקביל גם תמיד כתבתי סיפורים ורעיונות. במשך הזמן למדתי להכיר את עצמי דרך הכתיבה. הייתי כותב רעיונות לספרים מאוירים לילדים ומבוגרים. ב-2003 הוצאתי לאור ספר בשם ‘האוהבים הצהובים’, שעסק בקשיים בזוגיות באופן הומוריסטי”.
מתי החלטת לכתוב את הספר?
“את ‘כלומים’ התחלתי לכתוב כשסיימתי לעבוד באקי”ם. אחרי חמש שנים התחילה תקופת הקורנה, ותחושת ה’כלום’ הייתה באוויר. זה התחבר לי גם באופן טבעי לדרך, ולהתבוננות שלי על החיים”.
איך הגעת להיות מדריך באקי”ם?
“עם הזמן, קצב וסביבת החיים במרכז פחות התאימה לי. כשהגעתי לחיפה מתל אביב חיפשתי עבודה שהרווח האנושי בה יותר חשוב מהרווח הכלכלי. רציתי לחזור הביתה אחרי העבודה עם תחושה של נתינה וצמיחה אישית. מצאתי את זה באקי”ם”.
“פרספקטיבה חדשה למושג הצלחה”
“הספר הוא על מסע בין הזהות שאנו מאמצים לעצמנו עם השנים, למי שאנחנו ללא הגדרות, כשאנחנו לא יודעים כלום, רק מביטים מהלב כמו ילדים”, הוא מתאר. “את שינוי נקודת המבט הזו למדתי במסע האישי שלי דרך עולם הבודהיזם, שבו השתלבו באופן טבעי גם הדיירים מהמסגרת של אקי”ם”.
יוספן מתאר את השינוי שחל בעולם המושגים הפנימי שלו בעקבות ההתבוננות על הנפשות הפועלות בתקופה שלו באקי”ם, ואיך זה בא לידי ביטוי בספר: “אחד הדיירים שם, שמופיע בספר בשם גיל, יושב על המיטה בישיבת לוטוס, שהיא ישיבה כשלעצמה קשה למתרגלי מדיטציה, אך בגלל הגמישות של אנשים עם תסמונת דאון זה בא לו טבעי. הוא יושב בחדרו ומנופף בדגל שעות בשלווה והנאה גמורה. מבחינתו הצלחה היא הנפנוף של הדגל. זה נתן לי פרספקטיבה אחרת לגמרי למושג ‘הצלחה’, והמאמץ שהמושג הזה דורש מרובנו במרוץ החיים. הספר מעלה את אפשרות ההאטה וההתבוננות בקצב אחר על העולם”, הוא מוסיף.
הקשיים במערכת בריאות הנפש
העבודה באקי”ם פתחה עבור יוספן צוהר חדש להסתכלות על המורכבות שבחוויה האנושית, והוא הספיק גם לצאת ממנה עם כמה מסקנות על מוסדות בריאות הנפש: “מנקודת המבט של מדריך נראה שהמערכת בעיקר מתקשה בבעיות של תקציב לפעילויות וכוח אדם. על זה למעשה מבוססת התשתית לקידום אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים”.
“אני אדם שאוהב להתבונן בנפש האדם”, הוא אומר לסיכום. “אני מגלה בה תמיד אפשרויות חדשות של יופי – אפילו יותר במקומות של מאבק וקושי”.
ניתן להשיג את הספר בחנויות הספרים העצמאיות או ישירות באתר ההוצאה.
