מאת לאה רוני חזון
רבות ורבים מתחום בריאות הנפש פועלים להפחתת הסטיגמה כלפי המתמודדים והמתמודדות עם הפרעה נפשית, ואני בתוכם. אכן מטרה ראויה, ליצור שיח ומפגש היכן ששררו ריחוק ופחד, אך כדי להפריך סטיגמות צריך קודם להבין מדוע הן קיימות מלכתחילה ומה תפקידן. שהרי אם לא הייתה להן מטרה, לא היינו מתמודדים עם קיומן כלל ולא היה מה לנפץ.
המילה “סטיגמה” מקורה מיוונית ומשמעותה סימון – קעקוע המוטבע בעור. בימים ההם זה היה מעשה פיזי וטכני לגמרי שכלל סימון עורם של פושעים בקעקוע המעיד על פשעיהם או סימון אנשים אחרים כנחותים, כגון עבדים ובוגדים. זו הייתה דרך להבהיר לכולם מי לא ראוי להיות שווה בין שווים בחברה אלא ראוי לנידוי והשפלה.
כיום הסטיגמה היא מונח המתייחס לתיוג פסיכולוגי, ללא הטבעה פיזית בגוף (תודה לאל על זה לפחות), המייחס תכונות שליליות לאדם הנתפס כשונה וחריג בחברה. לכאורה מדובר בתופעה שלילית במאת האחוזים ואין ספק שיש לבטלה לחלוטין. אבל רגע, אם זה נכון, למה גם בני ובנות אדם מוסריים ואכפתיים נוטים ברגע הראשון לחשיבה סטיגמתית כלפי אדם שונה מהם וזקוקים להיכרות אישית כדי להפריך אותה?
רבים ורבות בחברה הישראלית נוטים לייחס התנהגויות מסוימות למתנחלים, לחרדים, ללהט”ב ועוד. אנשים אינטליגנטים והגיוניים לגמרי יראו אדם עם מבטא שונה או לבוש שונה מהם ויניחו לגביו הנחות המבוססות על סטריאוטיפים ודעות קדומות. זה אנושי וזה נורמלי.
אני לא טוענת חלילה שעלינו להיכנע לסטיגמות הפנימיות שלנו ולפעול לפיהן, לא כלפי עצמנו ולא כלפי אחרים. מחקרים רבים הוכיחו את השפעתן ההרסנית של הסטיגמות העצמיות והחיצוניות וכיצד הן מונעות ומעכבות טיפול חיוני אצל המתמודדים. לא נכון לקטלג בני ובנות אדם על סמך האבחנה שלנו, כי כל אחד ואחת מאיתנו ייחודיים וראויים לכבוד ויחס שווה.
הכל הישרדות
אז מה אני מציעה? אני מציעה לנער מעל הסטיגמות גם את השיפוטיות שלנו כלפיהן. להבין שהמוח האנושי נתון לאינספור גירויים מדי רגע, בוודאי במפגש עם משהו זר וחדש ושונה, והוא מתוכנת לסנן בפחות משנייה מה בטוח עבורנו וממה יש להיזהר כדי לשרוד. כיצורים חברתיים התלויים בשייכות כדי להתקיים, המוח שלנו זקוק לקיצורי דרך שבאופן בלתי מודע מופעלים בכל מפגש ובכל חשיפה ומאותתים לנו: “בטוח”/ “לא בטוח”.
ומתי ירגיש המוח שלנו הכי בטוח? מה הסביבה הטבעית בה נועדנו לשרוד? בתא המשפחתי, עם האנשים איתם אנו חולקים את רוב הדי.אן.איי שלנו. אבולוציונית אין ספק שעליהם נרצה להגן באופן אינסטינקטיבי, והם כנראה יגנו עלינו מול סכנה ממשית. ואיך ניתן בפחות משנייה לזהות מי חולקים איתנו די.אן.איי רב ככל הניתן? כמובן, אלה הדומים לנו חיצונית. בסבירות גבוהה המוח שלנו מבין שאיתם אנו כנראה הכי בטוחים.
בנוסף לדמיון חיצוני, המוח מזהה גם אנשים עם התנהגות דומה לשלנו, ולפיכך מנתח שהתנהגותם תהיה צפויה והתקשורת איתם קלה. הרי לסמוך על התנהגותו של האחר והיכולת שלנו לתקשר איתו זה עניין קריטי במצב של סכנה הדורש שיתוף פעולה כדי לשרוד. הרצון להרחיק מעלינו כל אדם חריג, אם כן, מגיע מצורך הישרדותי, מובן ולגיטימי.
לבחור במוח המודע על פני הלא מודע
מה לא לגיטימי? להיכנע לו, לתת למוח הלא מודע לקבוע עבורנו כיצד להתנהג. תפקידנו כיצורים חושבים וברי דעת לזהות את הסטריאוטיפים האלה ולנטרל את השפעתם על היחס שלנו לאחרים. לכולנו נטייה לגזענות סמויה וסטיגמה פנימית, אבל זה לא אומר שעלינו להשלים איתן ולראות בהן אמת המזמינה יחס מבזה ומקטין כלפי מי שחריגים בעינינו.
“תודה רבה אבל לא תודה. אני, המוח החושב, אבחר איך להמשיך מכאן” – ככה עלינו להילחם בסטיגמה הפנימית שלנו. וככל שניחשף וניפגש יותר עם השונים מאיתנו, יוכל המוח המודע לצבור ידע אמיתי ומבוסס שאותו נוכל לזכור ולהשליך על עוד ועוד בני ובנות אדם חריגים ולהשתחרר מהסטיגמה כלפיהם.
זה בסדר להיות חריגים וזה בסדר לזהות שונות. זה לא בסדר לתת או לקבל יחס פחות אנושי בגלל זה.
הכותבת היא מטפלת בפעוטון, שחקנית ומרצה מניסיון חייה על פוסט טראומה ופגיעות מיניות
