האם צריך להפסיק להשתמש במונח “הפרעת אישיות גבולית”? כך לפחות טוענים חוקרי בריאות הנפש רוג’ר מאלדר ופיטר טיירר במאמר שפירסמו לאחרונה בכתב העת היוקרתי של “החברה המלכותית לרפואה” בבריטניה. לטענת החוקרים הבכירים, האבחנה “גבולי” לא באמת מתארת מצב נפשי ברור או נבדל ממצבים נפשיים אחרים, אין לה בסיס מדעי בחקר האישיות, ולכן אין מקום למונח זה בפרקטיקה הקלינית.
לפי מאלדר וטיירר, הסימנים הנפוצים של ההפרעה – מצב רוח לא יציב, מערכות יחסים לא יציבות והתנהגות מופרעת – יכולים להיגרם גם מהפרעת שינה כרונית, מה שאומר שהם אינם בלעדיים להפרעת אישיות. “הקריטריונים האבחוניים להפרעת אישיות גבולית אינם משקפים תכונות אישיות שנוכחות לאורך פרקי זמן ארוכים, אלא תסמינים והתנהגויות משתנות”, טענו במאמר.
לטענת החוקרים, הקריטריונים הנוכחיים לאבחון לא בעייתיים רק בכך שהם לא מספיק ייחודיים או ברורים, אלא גם בכך שהם כוללים יותר מדי מצבים נפשיים שונים. “אבחנה של הפרעת אישיות גבולית יכולה לכלול בתוכה מצבי חרדה, דיכאון, הפרעת זהות ואף מצבים פסיכוטיים”, נטען במאמר. “אדם יכול לקבל אבחנה של הפרעת אישיות גבולית גם כשאין לו שום פתולוגיה אישיותית. במקרים כאלו האבחנה לא מאפשרת להבין יותר את הסבל של המטופל, אלא להיפך – מטשטשת את הפתולוגיה ממנו הוא או היא סובלים”.
“הטיפול בהפרעת אישיות גבולית אינו ייחודי”
האבחון של הפרעת אישיות גבולית נולד לפני כ-60 שנה, כדרך לתאר מטופלים שנמצאים על הגבול בין נוירוזה לפסיכוזה. נוירוזה מקושרת להפרעות נפשיות קלות (חרדה, דיכאון, מתח) שהאדם מודע אליהן ושואף להתמודד עם הבעיה. פסיכוזה, לעומת זאת, היא הפרעה נפשית חמורה (פעמים רבות ללא מודעות המטופל) שמחייבת לעתים קרובות טיפול תרופתי ואף אשפוז פסיכיאטרי.
לכאורה הייחודיות של הפרעת אישיות גבולית היא בסוג הטיפול שעוזר לה: טיפול דיאלקטי התנהגותי. אבל מאלדר וטיירר טוענים כי המחקר העדכני מראה שהטיפול הזה עוזר גם למתמודדי נפש באופן כללי. יתרה מכך, למרות שהמחקר לא מצא אף תרופה שעוזרת להפרעת אישיות גבולית, רוב המאובחנים בהפרעה נוטלים מספר סוגים של תרופות פסיכיאטריות. כל אלו מעידים שהטיפול בהפרעת אישיות גבולית אינו ייחודי או שונה כמו שחלק מהמטפלים טוענים.
מלכוד 22
התיוג הכוללני בהפרעת אישיות גבולית מביא אתו הרבה סטיגמה, וגם מצבים בהם נשלל טיפול מהמתמודד או המתמודדת. הרבה מטופלים מופעלים רגשית מעצם הפנייה אל שירותי בריאות הנפש, ולכן מופעלים אצלם מנגנוני הגנה בתגובה לטיפול. במקום לקבל בהבנה את התגובה האנושית הזו, אותם מטופלים מתויגים כבעלי הפרעת אישיות גבולית. התיוג גורם לכך שהמטפל חווה את המטופל בתור מטופל בעייתי, גם כשהוא לא בהכרח מתנהג בצורה יותר בעייתית מכל מטופל אחר.
כשהמתמודדים מסבים את תשומת ליבם של המטפלים לכך שהם מתייגים אותם בצורה לא הוגנת, מטפלים רבים טוענים שעצם התלונה נובעת מהפרעת האישיות. הדבר מייצר “מלכוד 22”, שכן זה בדיוק מה שמגביר את מנגנוני ההגנה של המטופל, והוא מגיע לטיפול כשהוא כבר מעורער ומוצף. הדבר מקשה על הטיפול בו, מה שמחזק את הסטיגמה וחוזר חלילה.
קריטריונים חדשים
כותבי המחקר לא רק הביעו ביקורת על האבחון הקיים אלא גם כתבו סיווג חדש (ב-icd-11 של ארגון הבריאות העולמי) של הפרעות אישיות, שמכיל יותר ניואנסים ומגדיר למעשה מצב בו כולנו נמצאים על ספקטרום אישיותי. לפי הקריטריונים החדשים, הרופאים המאבחנים מטופלים מתבקשים להתחיל בהערכת דרגת החומרה של חוסר התפקוד האישיותי לפי חלוקה לארבע רמות חומרה. לאחר אבחון דרגת החומרה, בודקים הימצאות של אחד מתוך חמישה מאפיינים, הדומים לחמשת המאפיינים הגדולים של האישיות.
