הרב אבינר רוצה שתפתחו "חוסן נפשי", האמנם? בפוסט שהעלה לרשת הרב שלמה אבינר, נשיא ישיבת עטרת ירושלים ולשעבר רבה של ההתיישבות בית אל, הוא מכנה אנשים שמתמודדים בימים אלה עם דיכאון וחרדה "סמרטוטים". למשנתו, אנשים היום מתבכיינים ורצים לעובדת הסוציאלית על כל דבר.
בפוסט הוא טוען שהוא מעודד אנשים לפתח חוסן נפשי, ומעניק טיפים כיצד לפתח אותו. אני טוען כי הפער בין הטון של הפוסט לבין היעד, חוסן נפשי, הוא עצום. חוסן נפשי הוא כלי קריטי: אנשים עם חוסן נפשי יסבלו פחות משלל תופעות נפשיות לא נעימות. אז איפה נמצאים הפערים בין הכלים שיש למדע להציע, לבין הפוסט של הרב אבינר?
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
איפה החמלה העצמית?
הרב אבינר פותח את הפוסט שלו בנימה מאוד מקטינה ולעגנית: "עמידות נפשית או חוסן נפשי או Resilience, אינם באופנה. האופנה היא להתבכיין, להתאונן ולהתאמלל מול כל קושי, להיכנס לחרדה ולדיכאון, לרוץ לפסיכולוג ולעובדת סוציאלית. הקיצור, האופנה היא להיות סמרטוט. אך אדם נקרא להיות גיבור. האדם הנורמלי הוא גיבור ולא נשבר מול קשיים. הנה עשרה כללים שבאים לעזרת הרוצה לשמור על עמידות נפשית".
הרב אבינר למעשה קורא לאנשים שנשברים, פונים לעזרה נפשית או אפילו מדברים על הקשיים שלהם "סמרטוט". האקדמאית קריסטין נף מדגישה את הקשר בין חמלה, ובעיקר חמלה עצמית, לבין עמידות וחוסן נפשי. כך למשל, היא מצאה במחקריה שצוותי בריאות שדיברו אל עצמם בצורה נעימה, עם חמלה עצמית, סבלו פחות מטראומה משנית (טראומה שנגרמת מחשיפה לאנשים שעברו אירועים טראומתיים). יש קשר עמוק וישיר בין הצורה שבה אנחנו מתייחסים לקשיים שלנו, לבין החוסן שלנו. אני מוצא את האמירות של הרב אבינר, על אדם שמודה שקשה לו ומתייחס אל רגשותיו ברגישות ובכבוד הראויים, כאמירות אבסורדיות.
אחד הסממנים של בריאות נפשית היא הימצאותן של תגובות תואמות סיטואציה. אני פוסט טראומטי, למשל, ולא תמיד מגיב לסיטואציות בצורה מותאמת. כשקורים אירועים קשים אני בדרך כלל מאוד אטום רגשית ומתפקד כמו רובוט על טייס אוטומטי, מתוך ניתוק מוחלט. לעומת זאת לפעמים דברים "קטנים" שמזכירים לי טראומה שעברתי מוציאים ממני תחושות מאוד חזקות (טריגרים). לפני שהבנתי יותר איך נראים חיים בריאים, ראיתי את היכולת שלי להישאר מנותק לגמרי ברגעי משבר בתור חוזקה. היום אני מבין שאני סובל מסינדרום נפשי, ואני מנסה לעשות ככל יכולתי להחלים. אני אדע שהחלמתי בין היתר כשהתגובות שלי יתאימו לסיטואציה ולא יתבססו על חוויות עבר או על ניתוק רגשי.
באותה מידה, להגיב בחרדה לאירוע טבח קשה זו תגובה נורמלית ותואמת סיטואציה. אין שום צורך לעשות שיימינג לאנשים שבחרדה ממצב המלחמה, בייחוד ממלחמה שגבתה כל כך הרבה חיים אזרחיים. נורמלי ובריא לפחד כשאנחנו במערכה שגייסה אליה את צבאות המערב כתגבורת מחשש למלחמה אזורית. היעדר פחד במצב כזה הוא דווקא מדאיג.
הבעיה מתחילה כשלא מבקשים עזרה
כשאדם לא מרגיש טוב, עליו ללכת לרופא. האם אדם שהלך לרופא עם שקדים מודלקים הוא "סמרטוט"? האם אדם שהלך למוקד רפואה דחופה כי רגלו נשברה הוא אדם "חסר אופי"? האם אנשים אמורים לעשות ניתוח אפנדיציט בבית כדי לא להצטרך עזרה מאנשי מקצוע? באותה מידה שהולכים לקבל עזרה במישור הפיזי, כדאי ומומלץ לקבל עזרה בנושאי בריאות הנפש.
לקבל עזרה לא מעיד על היותו של האדם חלש, אלא מעיד על כך שלאדם אין ההכשרה המתאימה לטפל בעצמו. אפילו פסיכולוגים הולכים לפסיכולוגים אחרים כדי לקבל עזרה. מה שאני מנסה להגיד זה שלגחך על אנשים שפונים לעזרה של עובד/ת סוציאלי/ת או טיפול נפשי כזה או אחר זה – הוא דבר תמוה. למטפלות ולמטפלים מוסמכים יש כלים שאין לאנשים פרטיים – וזה תפקידם, לכן הם קיימים.
אני מצפה מאדם שמשמש נשיא ישיבה, מנהיג קהילה לשעבר ואדם שמפרסם את דעותיו ברבים בשם סמכותו הדתית, לגלות אחריות מינימלית. אחריות זו כוללת להימנע מהפצת בורות, סטיגמות, דעות קדומות ושאר ירקות. במיוחד לא להניא קהילה דתית שמרנית מלהשתמש בעזרה של אנשי מקצוע, בייחוד עובדות ועובדים סוציאליים, שעבודתם מצילה נפשות.
לסיכום, מכיוון שהרב אבינר הוא סמכות דתית, אפנה אל המשנה כדי להסביר למה נחוץ וטוב ללכת לטיפול נפשי. המשנה במסכת נגעים אומרת: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. הביטוי במשמעותו המקורית מדבר על נגעי גוף, אבל אפשר ללמוד מהאמירה הזו דבר נוסף: אדם זקוק לעזרה חיצונית כדי להשתפר. לבני אדם קשה לזהות לבד את הדפוסים, ההתנהגויות והמחשבות שגורמות לנו לסבל. לכן, איש מקצוע חיצוני, שעובד לפי כללי האתיקה ובעזרת כלים מוכחים מדעיים יכול לעזור לנו. זאת לעומת אמירות כמו אלו של הרב אבינר שיכולות לגרום לנזק של ממש, ולהותיר אותנו בסבל מיותר.
