מאז שאני זוכר את עצמי גרתי בבית משותף. אותו בית משותף. מה שמגדיר אותו מבחינה משפטית הוא שילוב של דירות פרטיות ומרחבים ציבוריים כמו מדרגות, גג, מקלט. מה שתמיד אפיין אותו מבחינה אנושית הוא החום וההתחשבות.
בארצות הברית יש סדרה מפורסמת שבה הבית המשותף הוא זירה בה נרצחים. גם בארץ ישנם באמת בתים משותפים בהם השכנים מתבוננים זה בזה במבטים לא סימפטיים עקב הרחבות, מיסי ועד וקטטות על חניות. אבל לא אצלנו. את הסגר בקורונה העברנו על הדשא. בחנוכה הדלקנו יחד נרות. תמיד יש מישהו שתוכל לקבל ממנו ביצה, חלב או לחם ששכחת לקנות. במבצעים ובמלחמות התגבשנו בחדר המדרגות. אני זוכר איך לא ויתרו לשכנה הדמנטית והתעקשו שתפתח את הדלת ותבוא כי יש הפגזה.
כאדם עם מוגבלות, פונקתי מאוד בבית המשותף הזה. השכנה מלמטה תמיד פינקה אותי בשקית במבה (ואף פעם לא ידעה שאני לא אוכל אותה). השכן שלידה מברך אותי בברכות מעומק הלב: שתגדל ותצמח, שתצליח בלימודים, שתהיה שופט בישראל. כולם סלחו לי על הרעשים הלא רצוניים, והקפידו לא לאתגר מדי את הרגישויות התחושתיות שלי.
כל זה השתנה. זה קרה דווקא על רקע אירוע חיובי, לכאורה: הבניין המשותף נמצא ראוי להשתתף בהתחדשות העירונית. במילים פשוטות: בזמן כלשהו הוא יפונה, ייהרס וייבנה מחדש כבניין גבוה ומשודרג.
שכנים קשישים מתו בהמתנה לעתיד הבנוי מחדש, תינוקות נולדו, וגם נולדה תופעה חדשה: בהדרגה, התרוקן הבניין מדייריו הוותיקים, ומהמשפחות שילדיהם לומדים בשכונה. כולם זינקו על אפשרויות נדלנ"יות ועברו לדירות שכורות כדי שהבינוי לא יפתיע אותם. הבניין התמלא מחדש בשוכרים שהחוזה שלהם מוגדר "עד לפינוי-בינוי", ולשוכרים החדשים לא איכפת משום דבר: לא מלכלוך שהם מותירים בחדר מדרגות, לא מחפציהם שגודשים את המקלט וסביבתו. הכל הולך.
מסיבה לחברים? כיד המלך. עד השעות הקטנות של הלילה ובעוצמה לא מותרת. קדיחות וחפירות? בכל יום וכל שעה. אופניים שחוסמים את המקלט? "המשכיר הרשה לי". אין לי מושג איך הרשה, כי זה שטח ציבורי ולא פרטי, אבל יש גם הודעה בווטסאפ שהוא הרשה.
************************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
************************
אני סובל סבל כפול. גם מהרעש 24/7, ומחוסר ההתחשבות והתגובות הגסות לבקשותיי; וגם מהידיעה שאין לי שום אמצעי חוקי להילחם בזה. המחוקק כנראה חשב שזה לא עניין לחוק. הוא האמין ששכנים יכולים להתחשב, לוותר על הנאה ונוחות בשם טובת הכלל. הוא לא חשב בכלל על אנשים עם מוגבלות שקופה כשלי, שגרים בבית משותף.
יש מפקחת ששופטת מעשים לא חוקיים ששכנים עושים למבנה עצמו. יש חוק שאולי מטיל חובה לפצות אותי אם השכנים הזיקו לי כספית במעשיהם. יש תקנות שאוסרות להקים רעש בשעות מסוימות (אבל קשה למצוא מי שיאכוף אותן). אבל אין חוק שמצווה להתחשב באדם עם רגישויות כשלי, גם אם לא נגרם נזק כספי. הנזק הוא כבד: פיזי ונפשי, אבל לאיש מהשוכרים הזמניים לא איכפת.
אנשים עשויים לטעון כי אם יהיה חוק כזה, הוא יקשה על אדם עם מוגבלות לשכור דירה או לרכוש אותה, מפחד שיהיה צריך להתחשב בו. זה ייקר את מחיר השכירות או הקנייה. אני טוען שדווקא זה לא יקרה, כי זה "חור" שהמחוקק סתם: אסור להפלות אדם עם מוגבלות על רקע מוגבלותו. אפשר רק להמאיס עליו את החיים בבניין.
