"אגיע אליך בתשע בערב", אמרתי לבחור שאני יוצאת איתו שבוע וחצי. אמנם זו פעם שלישית שאני מגיעה עד אליו למרכז, כי יש לו בעיה עם האוטו, אבל הבלגתי, רציתי שנדבר.
התקלחתי, התלבשתי, אני באה לצאת בשבע, ופתאום הודעה בוואטסאפ: "שומעת? אני יוצא עם כמה חברים מהעבודה לשתות בירה עכשיו, אז ניפגש בעשר/עשר וחצי, בסדר?"
WHAT?!
לא לא לא. לא בסדר.
כבר כמעט נכנסתי לאוטו, והוא משנה תכניות בלי להתייעץ. זה לא תקין. לא בעולם שלי.
אני כזו פראיירית, אפילו קניתי לו מתנה קטנה, והוא מזיז אותי כאילו אני בתחתית סדר העדיפויות. נעלבתי, אז אמרתי לו שאני מאוכזבת ושפשוט נוותר.
בואו, גם איך זה נראה שמישהי מגיעה אל מישהו הביתה בעשר וחצי בלילה…
"מתנצל על הדחייה, אבל החיים דינאמיים, יש שינויים".
זרקתי את הטלפון על השידה, הורדתי את האיפור, את השמלה, נכנסתי למיטה וניסיתי לישון, כדי לא להרגיש את תחושת הדחייה.
יום למחרת חיכיתי להתנצלות. היא לא הגיעה. למעשה, שבוע לא שמעתי ממנו. בדיעבד, הייתי צריכה פשוט לשכוח אותו.
אבל זה הציק לי. אולי הייתה אי הבנה? חבל לוותר בגלל ויכוח. בתמימותי שלחתי לו: "לא ברור איך עבר שבוע ועדיין לא התנצלת".
ואז גבירותיי ורבותיי, אז הגיעה התשובה האמיתית: "רק הזזתי אותך בשעה, וישר ביטלת הכול. אם את היית מזיזה אותי, אני הייתי מבין. אבל אנשים לא משתנים, רננה. אז גם בפעם הבאה את תעשי לי קטעים כאלה, וזה לא מתאים לי. אני מחפש חיים שקטים. אני צריך מישהי קלילה, שלא תיכנס לסרטים".
עזבו את זה שאני עם הפרעת אישיות גבולית והתגובות שלי תמיד דרמטיות מהממוצע, אבל מה, לא כל אחת הייתה שמה לו ברקס במקרה הזה?
לא נותר לי אלא לקבל את הגזירה. אני לא אבגוד בעצמי ואגיד לו שזה ישתנה. זה לא. כמתמודדת נפש, מצבי הרוח שלי משתנים בכל רגע. אני יכולה להיפרד ממנו יום אחד ולמחרת לחזור. זו אני.
הוא גבר עסוק, בכיר בהייטק, עובר מישיבה לישיבה עד תשע בערב. אין לו גם כוחות להתעסק איתי בסוף היום.
נזרקתי כי אני "עושה סרטים". חשבתי ש-כל הנשים ככה במידה מסוימת.
כנראה שאני Off the charts.
נ.ב. בסופ"ש הייתה לי יומולדת 40. אחלה דרך לחגוג, לא ככה?
לעוד טורים של רננה:
https://shavvim.co.il/author/renanao
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לתרומה הקליקו >> https://bit.ly/Shavvim-igul-letova
