מי היה מאמין שרשות מקומית תנסה לברוח מאחריות מצפונית וחוקית כלפי אוטיסטים במהירות של חשוד שבורח מהמשטרה? אני. הסיפור שאני לא חדל לסקר הוא סיפור שמלמד הרבה על כלל המאבקים שמנהלים הורים לילדים מיוחדים מול המוסדות השלטוניים החשובים ביותר בחיינו: הרשויות המקומיות. הוא מתחיל בדרך כלל בגילוי מזעזע של ההורים על משהו שקרה לילד, בתחום אחריותה של הרשות, מגיע לחומה בצורה של פקידים שמגנים זה על זה, ומסתיים בהצלחה או במפלה, ובכל מקרה מותיר הורה בטראומה, ללא כוחות.
ההורים לאוטיסטים, שמתחנכים בבית הספר "הרים" לחינוך מיוחד בגבעת עדה, הפכו מודעים (ומודאגים) מצופר האזעקה האימתני, שעל גג בית הספר, רק במלחמה האחרונה. אוטיסטים סובלים קשות מצפירה, פיזית ונפשית. ובמלחמה, התגלה, שהצופר עלול לצעוק בכל יום לימודים ממש מעל ראשם. באוזניים רגישות יתר, הצפירה נחווית כסבל שלא יתואר, שקשה להכיל. לפיכך, יצאו ההורים למלחמת "אין ברירה".
להורים הייתה מלכתחילה טענה טובה מאוד: מיקום הצופר מפר מספר חוקים של מדינת ישראל ואמנה בינלאומית אחת, שישראל חתומה עליה. אם הנושא היה מגיע לבית המשפט, סביר מאוד שהשופטים היו אומרים שמדובר בהפרה קשה של זכויות אדם, של אנשים במעמד חלש, ושואל: הייתם חייבים למקם את הצופר במקום הזה דווקא? יחד עם כל המונחים שהפכו מוכרים: סבירות, מידתיות. כל מה שרשות מנהלית חייבת בו.
הבעיה הקשה של ההורים הייתה שלא ידעו למי להפנות את השאלה הזו. איש לא לקח על עצמו את האחריות לכך שצופר אזעקה מוקם מעל ראשם של אוטיסטים. היו מספר גורמים אפשריים: מועצת גבעת עדה, פיקוד העורף, משרד החינוך. כל גורם אליו פנו גלגל את האחריות לגורם אחר. אולי גם הם שכחו מהם תחומי האחריות שלהם ודבקו זה בזה למסכת חיפוי הדדית מפני ההורים ה"נודניקים". כל ממונה כזה ואחר התבונן בהורים במבט הזה, של "אני חזק יותר ממך, מה תעשה לי?".
אולי החשד היה צריך להתעורר כבר בשלב זה כלפי חשודה מספר אחת: מועצת גבעת עדה. המועצה דווקא גלתה עקביות בטענותיה:
אל"ף: אנחנו לא אחראים בלעדיים למיקום, לפיקוד העורף אחריות משותפת איתנו.
בי"ת: אנחנו בחיים לא נעביר את צופר האזעקה למקום אחר, כי אין מקום אחר! תתמודדו.
בירור של "שווים" העלה שהאחראית היא מועצת גבעת עדה. לפי חוק, פיקוד העורף לא יוזם הצבת צופרים, רק עיריות ומועצות. הן גם בוחרות את המיקום. הפיקוד רק דואג לתקינות הצופרים. בבירור, התגלתה גם סיבה אפשרית לסירוב העיקש של המועצה להעביר את צופר האזעקה למקום אחר: ההעברה עולה כסף, מכיסה של המועצה. המועצה, בלי לעפעף, החליטה לקמץ בכסף על גבם (וראשם) של אוטיסטים. יש לשער שהכסף הוא שיקול משני לכאב הראש שהיה נגרם למועצה מאנשים שאינם אוטיסטים, אם היו מוצאים שהצופר הועבר לקרבתם.
ומה נעשה עם הצופר? אתם שואלים. התשובה המעודדת היא, שמצב ההורים השתפר מאז שהם יודעים למי יש סמכות לשנות, על מי נופלת האחריות. רשמו לעצמכם למאבקים עתידיים: תמיד לחפש מי נתן את ההוראה. התשובה הפסימית היא, שהרשות של גבעת עדה, שניסתה לזרות חול בעיניהם, לא השתנתה. טענת המועצה, ש"אין מקום אחר" כבר הופרכה על ידי ההורים. קיימים בסביבה לפחות שלושה מבני ציבור גבוהים דיים, שלא נבדקו על ידי המועצה.
מצד שני, ומכיוון שהרשות חרדה מאוד לכסף היוצא מכיסה, ההורים יכולים תמיד לשנות את דרישתם: מהעברת הצופר למקום אחר – להעברת הילדים למבנה אחר, בלי צופר, בתוך הרשות או מחוץ לה. מבנה שלא יהיה בבחינת הרעת תנאים. זה יעלה כסף רב, מכיסה של הרשות.
ההורים יכולים להתעודד גם מכך שהכנסת לא אדישה לסבל ילדיהם האוטיסטים. ביום רביעי ה־1.1.2025 בשעה 9:30 יתקיים בוועדת החינוך בכנסת דיון בנושא: "הנחיות בדבר מיקום הצבת צופרי אזעקה במסגרות חינוך מיוחד" שזומן על ידי ח"כ משה ("קינלי") טור פז וקבוצת חברי כנסת: ח"כ קטי שטרית, ח"כ מתן כהנא, ח"כ מיכל מרים וולדיגר, ח"כ סימון מושיאשוילי.
זו התגובה שקיבלנו מהמועצה כשפרסמנו את הסיפור לראשונה: "המועצה בחנה את הבקשה ועמדתה סבירה לחלוטין – במיוחד נוכח העובדה כי בכל השנה האחרונה היו בסך הכל שתי אזעקות במהלך שעות הלימודים”.
