כולם סביבי בוכים כי סבתא שלי (בת 200) בבית חולים במצב לא טוב. אבל אני, מבחינתי, כבר לפני 10 שנים איבדתי אותה, כי היא נהייתה דמנטית (לא זוכרת, לא צלולה), אז עכשיו לא דחוף לי לבקר אותה כל יום בבית חולים. התרגלתי כבר הרבה זמן שהיא רק גוף ולא הסבתא שהכרתי, אז עכשיו מצפים שאבכה?
למה עושים לי רגשות אשמה? בני משפחה אומרים לי משפטים מפחידים כמו "את תתחרטי" או "היא גידלה אותך". ס'עמק, "כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך" – אבל אני לא רוצה שיאריכו ימיי!, הלו, החיים קשים למתמודדי נפש.
בכלל, ההורים שלי צריכים להודות לי שלא תבעתי אותם שהולידו אותי בלי ההסכמה שלי. אני מרגישה כמו זרה שמתבוננת מהצד על שבט בוכה ולא מבינה על מה. אני לא מצליחה לשחק את התפקיד שלי (לבכות) ומרגישה מאוימת שיוציאו אותי מהשבט.
אז כן הלכתי פעמיים לבית חולים לבקר אותה, ואפילו אני מקפיצה את אמא לשם כל יום, אבל זה בשביל לסמן וי במצפון, לא כי אני מרגישה צורך. חברים אמרו לי שאלך כי גם אם היא דמנטית, היא מרגישה לבד. וללכת גם בשביל לתמוך בבני המשפחה.
גם בלוויה של אבא שלי לפני שנה לא בכיתי. מתי בכיתי? חודש/חודשיים אחר כך, כשעברתי ליד רולדין ונזכרתי שאבא היה יושב שם עם הפרלמנט בוקר שלו ושותה קפה. הזיכרון פתאום תקף אותי ונהייתי עצובה. בכי זה לא לפי תסריט, כמו שמצפים ממני. כרגע אני לא מרגישה כלום כלפיי סבתא, זה טבעי?
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם. מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים. רק 5 שקלים בממוצע בחודש. הקליקו >>> bit.ly/Shavvim-igul-letova
******************
החברה שלנו מצפה שכשמישהו גוסס, כל פנקס החשבונות אתו יתבטל. הוא מורם לדרגת קדוש. סבתא נתנה לי המון, הרבה זמן בילדות הייתי אצלה, היא הייתה בית חם ואוכל חם. אבל זה לא אומר שהיא אצילית וקדושה. היא אדם טוב אבל פרימיטיבית. היא התחתנה בגיל 16, ילדה תשעה ילדים, ואחרי זה אמרה "אין לי ילדים", כדי לגרום להם לרגשות אשם שהם לא מבקרים אותה מספיק. להשתמש באשמה זה הטריק הכי ישן בספר. אין לה הוקרת תודה על מה שהילדים כן עשו בשבילה, אין כאן התפתחות אישית, יש כאן קורבנות. אצילות? לא.
אני זוכרת אותנו יושבות בסלון צופות בחדשות וכל מה שהיא עושה זה לקלל את הערבים מול הטלוויזיה. זה נראה לי ניאנדרטלי. אפילו כשאני כותבת את השורות האלה, כמה סבתא בסיסית ולא יודעת קרוא וכתוב בעברית, אני מרגישה אשמה קשה, כאילו אני יורקת לבאר ששתיתי ממנה. אבל הקטע שתמיד הייתה לי ביקורת עליה, אז למה אסור להשמיע אותה עכשיו? כאילו סבתא הועלתה בדרגה לפני המוות ומעכשיו אסור לשפוט אותה. אני צריכה לזכור לה חסד נעורים ולהלל אותה לנצח, אין מקום להערות צדדיות.
למה לא אומרים את האמת? כולנו לא אהבנו את התורניות לישון אצלה לפני שהייתה לה מטפלת. היה צריך לעשות לסבתא בייביסיטר וכל פעם דוד אחר ניסה להחליף את המשמרת שלו, זה עול. אבל כשאני מדברת על זה, ישר מביישים אותי: "רננה, איך את לא מתביישת?!". ואני מרגישה שאני צריכה להתנצל. וזה דיסוננס בין מה שאני מרגישה לבין מה שמצופה ממני.
עוד מישהו מרגיש כמוני?
