בחדרי חדרים, אנשים עם מוגבלות לפעמים ישאלו זה את זה: "האם יש לך גם חברים ללא מוגבלות?" הרבה פעמים התשובה היא לא. לי ספציפית יש חברים וחברות ללא מוגבלות שאני אוהבת מאוד. אבל הייתי רוצה להסביר לכם את התופעה הזו ולמה, לדעתי, קבוצות שנועדות לחבר אנשים עם וללא מוגבלות בדרך כלל לא משיגות את מטרתן.
הטור הזה נכתב עם קורטוב צער, אבל גם עם השלמה מסוימת. הייתי רוצה להגיד שיש איך לשנות את התופעה, אבל אני לא יודעת. תפקידי להעלות השערות. אשמח אם בתגובות תכתבו את דעתכם. אז להלן מספר השערות.
- פעם חברה עם מוגבלות אמרה לי: "אני מקשיבה לפרסומת ושואלת את עצמי למה מסלול החיים שלי כל כך שונה". היא צודקת. הדאגות שלנו אחרות, אופן החשיבה שלנו אחר.
- גם אם בסופו של דבר נעשה דברים שאנשים ללא מוגבלות עושים, הדרך לעיתים קרובות תהיה שונה. אני מאמינה שאנחנו, אנשים עם מוגבלות, צריכים לפלס דרך בעולם שלא תמיד מבין. אנחנו נדרשים לתרגם לעולם את הצרכים שלנו, וגם אז, לפעמים משפט כמו: "אני מסתדרת לבד", יישמע לאנשים הזוי. איך היא מסתדרת? אני לא הייתי מסתדרת במקומה.
- זה עובד גם הפוך. אנחנו לא תמיד מבינים את העולם של האנשים "הרגילים". היה לי מאוד מוזר כשאבא סיפר לי שלא רק לעיוורים קשה להגיע למקום עבודה חדש.
- השילוב של אנשים עם מוגבלות בפעילויות "רגילות" מורכב. זה מתחיל ממשחקי כדור בבית הספר היסודי, ממשיך למסיבות למיניהן שלא תמיד מונגשות, ועוד. אני לא מצפה מכל בילוי או פעילות להיות נגישים באופן אינסטינקטיבי לאנשים עם כל המוגבלויות. אני כן מצפה שאם אדם עם מוגבלות מבקש הנגשה, ישתדלו. לא כל פעילות אפשר להנגיש לגמרי, אבל אפשר לנסות.
- התרגשתי מאד כאשר, בתחילת התואר השני, חברות ללימודים הזמינו אותי לאכול איתן בקפיטריה. התרגשתי מאוד שיכולתי לבוא בלי לדאוג ממיליון דברים שהייתי דואגת מהם בתואר הראשון. התרגשתי כי לא הייתי בהישרדות, אלא פרחתי. ההבדל בין הישרדות לפריחה לא תמיד ברור לאנשים עם מוגבלות. פריחה זה לא להגיע לעבודה כל יום ולעשות משימות. פריחה זה ליהנות מהמשימות ולהרגיש משמעותית. לפחות לדעתי. אבל איך מרגישים משמעותיים בסביבה שלא תמיד יודעת להנגיש? הישרדות, לצורך העניין, זה להתעסק בנגישות יותר מאשר בפעילות עצמה. אני חושבת שהרבה אנשים עם מוגבלות נמצאים במצב של הישרדות ולא פריחה, לצערי הרב. אשמח לשמוע דוגמאות שמוכיחות שאני טועה.
- יש מאמר מדהים שנקרא "נכה העל והנכה האומלל". לצערי, יש אנשים שמגדירים אותנו לפי אחד הקצוות האלו. אני שומעת המון משפטים כמו "את מעוררת השראה", "את מכניסה אותי לפרופורציות", או "הלוואי שלכולם היו את העוצמות שיש לך". המשפטים הללו נאמרים בתור מחמאות. אבל הם יכולים להכאיב. אני לא רוצה להיות מעוררת השראה. אני רוצה להיות בן אדם, עם כל היתרונות והחסרונות שלי. אני לא רוצה להיות "הכי חזקה", אלא להישבר לפעמים. למה אין לזה מקום? אני לא רוצה להכניס אנשים לפרופורציות. אני מאמינה שכל אחד סוחב את השק שלו.
- משפטים כמו "לכל אחד יש מוגבלות", יכולים לכווץ אותי. הוא כאילו מקנה לאנשים זכות להילחם למעננו או "לזעוק את הזעקה שלנו". אבל אם אתם ללא מוגבלות, ואין לכם אנשים קרובים עם מוגבלות, איך תזעקו את הזעקה שלנו? האם אתם שומעים אותה על באמת או מתוך המוסר שלכם? מאוד נפגעתי כאשר אנשים שלכאורה היו אקטיביסטים למען אנשים עם מוגבלות, לא רצו לשבת איתי בבית קפה או דיברו אלי בטון ממותק מידי. אני מבינה יותר מזה. אני יודעת שזו לא חברות אמיתית. אני יכולה להגיד שאף אחד מהחברים שלי שאין להם מוגבלות לא פעיל בתחום. הם רואים אותי כסתיו, ולא רק כעיוורת שמנסה לזעוק. הם רואים שיש בי עוד הרבה מעבר.
- מכיוון שאנשים עם מוגבלות רואים את העולם אחרת, תחומי העניין עשויים להיות שונים מאלו של אנשים ללא מוגבלות.
- בגלל תרבות הפוליטיקלי קורקט, אנשים לא מעזים לשאול שאלות "קשות". העובדה שלא שואלים שאלות מעכבת או מונעת יצירה של חברות אמיתית וכנה.
- אז איך נוצרו החברויות שלי עם אנשים ללא מוגבלות? בדרך כלל בעקבות קשרים אינטנסיביים במסגרות משותפות: צבא, שותפות בדירה או אגודת הסטודנטים. למדנו להכיר כבני אדם, מעבר למוגבלות. הגענו לשם מתוך הערכה הדדית. עד היום אנחנו שואלים שאלות ומנסים להבין יותר לעומק את העולמות השונים.
לעוד טורים של סתיו הקליקו כאן
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
