מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
הידעתם שיש מדור לשפת סימנים באקדמיה ללשון העברית? עבור דורון לוי, ראש המדור, חירשות היא עניין שורשי ותרבותי.
לוי, בן 58 נשוי ואב לתאומות בנות 23 שגם הן חירשות. גם שני אחיו חירשים, הוריו והורי אשתו חירשים ואחיה של אשתו כבד שמיעה.
בשנת 2006, לאחר שנחתמה אמנת האו"ם לזכויות אדם לאנשים עם מוגבלויות, החל לוי להגיש בקשות להכיר בשפת הסימנים כשפה נוספת במדינת ישראל.
בשנת 2020, בעידוד המרכז ללימודי חירשות בראשות בועז אחד העם יחד עם חברת הכנסת לשעבר שירלי פינטו-קדוש, שר התרבות והספורט דאז חילי טרופר העביר בממשלה החלטה שעל האקדמיה להקים מדור לחקר שפת הסימנים.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
"מאוד התרגשתי", מספר לוי לאתר "שווים". מישהו אומר אמירה ברורה שמדינת ישראל מכירה בשפה שלי ואז הוקם המדור לשפת סימנים באקדמיה ללשון עברית.
נגיע בהמשך למה שעושים במחלקה, אבל סיפורו המקצועי של לוי מתחיל ממקום אישי. "אבי לא ידע קרוא וכתוב. הוא מאוד רצה להבין מה אומרים בטלוויזיה", מספר לוי. "היו תוכניות טלוויזיה עם כתוביות. בעיקר סדרות זרות. קראתי את הכתוביות ותרגמתי לו לשפת סימנים. כך התחלתי לרכוש את מיומנות התרגום".
אהבתו של דורון לשפת הסימנים מובהקת: "בשבילי כשאדם מדבר אליי בשפת הסימנים, זו סוג של שירה. כל תנועה, כל סימן שיוצא אליי. כמו שאדם שומע מדבר ומרגיש התעלות אז גם אני מרגיש התעלות. זה חלק ממני".
לוי מחזיק בתואר בבלשנות ותור בחינוך לחירשים וכבדי שמיעה. בנוסף, יש לו תואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב והוא בעיצומו של דוקטורט בתחום הבלשנות. "אני חוקר לקויי שפה של אנשים חירשים. בשביל לשפר את התקשורת. להבין מה הבעיה ולתת את הטיפול המתאים", הוא אומר.
לדבריו יש כ-10,000 דוברי שפת סימנים בישראל. ישנם חירשים ואנשי מקצוע שמשתמשים בשפת סימנים. עם זאת, לוי מציין שיש לא מעט חוסר הכלה מצד "החברה השומעת". "זה בגלל דעות קדומות. חושבים שחירשים הם טיפשים", הוא טוען.
לוי קורא לשפר את הנגישות בתחומים מגוונים: "תרגום בבתי חולים. לפי התקנות הם מחויבים, אך בפועל זה לא מיושם. הייתי במצב חירום. באתי לבית חולים. הייתי צריך להביא מתורגמן וזה לא תמיד אפשרי. נזקקתי לטיפול כי הייתי חולה ופצוע".
הוא אומר עוד כי "הייתי צריך לקרוא את השפתיים של הרופא. רופאים לעיתים באים עם מסכות. לא לכולם יש סבלנות לדבר בצורה ברורה שמאפשרת קריאת שפתיים. אני גם לא מרוכז כשאני חולה. אני לא צריך לנחש מה נאמר".
אז מה לוי עושה במחלקה שלו באקדמיה? "אנחנו מנסים לפתח מילון של סימנים. יש היום מילונים מודפסים ואנחנו מנסים לבנות מילון מקוון באינטרנט שיעבוד גם דרך אפליקציה. אנחנו בונים את התוכנה. אנחנו אוספים ערכים ועושים סרטונים. זה פרויקט מאוד גדול", הוא משתף.
אתגר נוסף נוגע למונחים בעברית שאין להם סימנים. "אנשים שואלים אותנו ואנחנו מסבירים מה הסימן המתאים אז יש תוכניות לעתיד: ליצור מאין ספר דקדוק בשפת הסימנים כדי ללמד את המבנים התחביריים שלה".
בנוסף, אומר לוי, "קריאת שפתיים כוללת הרבה ניחוש. יש צלילים מאוד דומים כמו ק' ו-ג'. אני לא יכול להבדיל גם בין מ' ל-ב'. אם אדם יגיד פתוח או פצוע בפתיחת פה זה נראה אותו דבר".
דורון רואה בלימוד שפת הסימנים פעולה ערכית: "רוב חיי עסקתי בהוראה לשפת סימנים. הקמתי עם טל בוסידן את התוכנית ללימוד שפת סימנים באוניברסיטת אריאל. אני מלמד את שפת הסימנים גם בשבילי וגם בשביל החברה".
לעיתים, קשה להפריד בין דורון האינדיבידואל לדורון חבר הקהילה. אך לדורון ההפרדה יחסית ברורה: "זה לא שאני קם בבוקר ואומר אני אדם חירש. אני קם כמו כל אדם ומתנהל רגיל. זה טבעי. זה חלק ממני. סוג של סגנון החיים שלי. מתי אני מרגיש שאני חירש? כשאני נתקל באנשים שומעים. שם באה החירשות לידי ביטוי. אני עובד במחשב. לפעמים בא אדם מאחוריי ומדבר אליי. אני נבהל שהוא בא מאחוריי. הוא צריך לגעת לי בכתף. אז עברתי למימד אחר של האדם החירש בתוך החברה הישראלית השומעת "הנורמלית".
מה השאיפות האישיות והקהילתיות שלך לעתיד?
"בגדול, השאיפה העיקרית שלי היא לשפר את איכות החיים של אנשים חירשים. מכאן נובעים הדברים האחרים: קידום החינוך לילדים חירשים, לאפשר לחירשים לעשות במגוון רחב יותר של מקצועות, פתיחת אפיקים חדשים, ראייה בחירשות לא כבעיה רפואית אלא כתפיסה חברתית".
