
שמעתי את המילה הכלה בגיל מבוגר מספיק בשביל לראות אותה בעין ביקורתית. אני זוכרת ששאלתי את עצמי: רגע, מי מכיל את מי? נכון, אתם מכילים אותי כי אתם רואים ואני עיוורת. הכול ברור.
מובן שיותר מורכב להכיל אדם עיוור. במיוחד עיוורת כמוני שאוהבת לנפץ מיתוסים. לא כל העיוורים רוצים לראות. אני רגילה לחיים שלי. למה שארצה לזרוק לפח את אורח החיים שלי בעד אורח חיים של אישה רואה? זה בלתי נתפס בעיניי.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
חשבתי רבות כיצד להכיל את השאלה הזו. כיצד להכיל בני משפחה שלי שאוהבים אותי מאוד ואומרים שהם מצטערים שאני לא רואה. הבנתי שאני מעוניינת לחשוב שהם רוצים שאהיה כמוהם. זה כבר יותר מובן לי. אבל, כששאלו אותי בראיון מה הדבר האחד שאני רוצה לראות, שאלתי את המראיינת מה הדבר האחד שהיא הייתה רוצה להיות עיוורת בשבילו? אגב, המראיינת מאוד אינטליגנטית ורצינית. אבל זו הייתה התשובה האותנטית שלי.
לא כל העיוורים אוהבים כלבים ומעוניינים בכלב נחייה. חלק כן, וחלק לא. כלבי נחייה הם חמודים, אך דורשים את שלהם. לי הייתה כלבת נחייה והבנתי שזה פחות בשבילי.
לא כל העיוורים יודעים ברייל. מחקרים מראים שרק אחד מתוך שלושה עיוורים יודעים ברייל. אני לא זכיתי לפריבילגיה הזו. לימדו אותי, אבל זה מורכב לי. מאוד כואב לי שאני לא טובה בקריאת ברייל.
לא תמיד עיוורים זקוקים לעזרה. אנחנו יודעים להסתדר יפה מאוד לפעמים. אם נזדקק לעזרה, נבקש. כך ניפצתי לכם על קצה המזלג כמה מיתוסים. אני יודעת שקשה לכם להכיל הרבה מהמורכבות שתיארתי, וזה בסדר.
אבל מה עם הצד שלי? לפעמים, אני מכילה אתכם. תאמינו לי, אתם דורשים המון סבלנות. קודם כל, מה העניין שלכם עם תמונות? פעם, הייתי בחופשה עם אבא שלי ואחותי. באחת הארוחות שלנו, הם צילמו את האוכל. כשניסיתי להבין את פשר הדבר, הם אמרו שהאוכל מוגש יפה אז כדאי לצלם.
אני תמיד מגבילה את עניין הצילום לתמונה ביום. מאוד קשה לי לחייך למצלמה. להיראות שמחה שעושים משהו שלא אזכה ליהנות ממנו. לשחרר חתיכה קטנה ממני שתקבל חיים משל עצמה ולא תהיה לי שום שליטה עליה או אפילו ידיעה מה שחררתי. בטיול לדרום אפריקה, אבא אמר לי:
"בשבילי, התמונות הם כמו שאת כותבת את היומן שלך. הן הזיכרונות שלי מהטיול".
מאוד קשה לי להכיל הערות שלכם. אתן מספר דוגמאות ואסביר מה קשה לי עם כל אחת מהן. לדוגמא: "לכולם יש מוגבלות". כתבו על זה בקשר לאוטיסטים בטור אחר בשווים שאני ממליצה מאוד לקרוא. אבל אתן את הפרשנות שלי. כשאתם אומרים את זה, על מה אתם חושבים? על חוויות שלכם? קיבלתי הערות כמו: "בלי משקפיים, אני עיוור". או: "בחושך, אני עיוורת לגמרי".
לא, אתם לא עיוורים. להיות עיוורים זה אורח חיים. אז בבקשה תימנעו מהערות כאלה. הן לא תורמות בשום צורה. אבל אני צריכה להכיל אותן, בדרך כלל בשתיקה.
הערה נוספת: "פגשתי אישה כמוך". זו הערה שלמדתי להתמודד איתה בהומור. אני אוהבת להגיד: "אין כמוני בכל העולם. אני מאוד ייחודית". הבן אדם השני מתפתל לרגע ואומר: "לא, פגשתי מישהי עיוורת". אז אני אומרת: "ואני פגשתי פעם מישהו רואה". הוא אומר: "לא. אבל…" אז אני שואלת: "במה זה שונה"? לא כל העיוורים דומים, כמו שלא כל הרואים דומים.
קשה לי להכיל את הסטיגמות שלכם. אני לא מתכוונת לשאלות כמו: "איך את עובדת על מחשב?". אלו שאלות לגיטימיות לחלוטין. אלא אמירות שזכיתי לשמוע כמו: "עיוורים לא יכולים לעבוד על מחשב". לפעמים אתם צודקים. יש דברים שאני לא יכולה לעשות. אז תשאלו. אל תניחו הנחות.
מאוד קשה לי שקוראים לי "חמודה" או: "מתוקה". אני בן אדם. לפעמים אני מתוקה, לפעמים אני חריפה, ולפעמים אני דווקא מאוד מרירה. אמירות כאלו הן תזכורת לתפיסה שאנשים עם מוגבלות הם כמו ילדים. הרי רק לילדה הייתם קוראים חמודה או מתוקה בלי סיבה.
את כל זה לא כתבתי מתוך כעס. כתבתי בשביל להראות לכם שלא רק אתם מכילים. אנשים עם מוגבלויות מאוד מכילים את העולם שלא תמיד מותאם אליהם. או, למעשה, כמעט תמיד לא.
כתבתי בשביל שלא תחשבו שאם רק אתם מכילים, אפשר להפוך אותנו למקרי סעד. נכון, לפעמים קשה לנו. בערך כמו שלכם קשה. לכל אחד יש את השק שלו.
אז באיזו טרמינולוגיה אני רוצה שתקבלו אותי? במילה אחת: הבנה. נחזור לדבר הגאוני שאבא עשה בדרום אפריקה. הוא נתן לי דוגמא מהעולם שלי למה תמונות חשובות לו.
אני מאמינה שצריך לשתף בקשיים. לא רק באלו שנובעים מהעיוורון או ממוגבלות אחרת. לדעתי, אם נשתף בקשיים שלנו בגילוי לב, אבל לא בצורה מתמסכנת או מתקרבנת, נקבל אחד את השני בהבנה ולא בהכלה. או אולי אפילו באהבה.





