בשנה א' שלי ללימודי פסיכולוגיה, אמרו לי שרוב המחקרים נעשו ועדיין נעשים על חוש הראייה. הוא נחשב לחוש המשמעותי ביותר. איני יודעת אם זה נכון. לצערנו הרב, אנשים רבים מאבדים אותו מכל מיני סיבות ובכל מיני שלבים בחיים.
אובדן חלקי או מלא של חוש הראייה מביא למצבים מסוכנים. לדוגמא, אדם יכול לחצות כביש. הוא יחשוב שהכול בסדר וימצא את עצמו, בטעות, כמעט נדרס כי הוא לא ראה את צבע הרמזור.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
גם כשמבינים שיש בעיה, לעיתים קרובות חוששים לדבר עליה. לדוגמא: היא יודעת שהיא כבר לא יכולה לעבוד כמו פעם. היא לא רואה טוב. האם זה אומר שהיא לא יכולה לעבוד בכלל? האם אי פעם תוכל לעבוד שוב?
בתוך הצער, הכאב, והבדידות, יש עם מי לדבר. בבתי חולים רבים קיימות תחנות מידע. מפעילי תחנות המידע הם עיוורים ולקויי ראייה בעלי תעודות עיוור.
הפרויקט מופעל כבר כשני עשורים על ידי עמותת על"ה, העמותה לקידום הסטודנט העיוור. מפעילים רבים נשארים בתפקידם עשרים שנה ויותר מתוך תחושת שליחות אדירה. אתר שווים שוחח עם אלישיב גוטמן, מנהל תחנות המידע, וארי גרינברג, מנהל תחום תעודות עיוור.
תחושת השליחות דומיננטית לכולם. ארי אומר שמדובר בפרויקט חשוב. אלישיב מכנה את הפרויקט: "מציל נפשות". תפקיד המפעילים, כפי שהוצג על ידי אלישיב וארי, הוא "להיות הגשר בין הציבור למשרד הרווחה ולשירותים בקהילה".
לכל אחד יש סיפור שנשאר איתו. אלישיב מספר על אישה שהייתה פעילה מאוד ואובדן הראייה גרם לה להסתגר בביתה. ילדיה לא הבינו מה קרה ופנו לעובדת סוציאלית. "לאט לאט הצלחנו לעזור לה. היא חזרה להיות פעילה כמו קודם", הוא מספר.
המפעילים יושבים בחדר בבית החולים, בדרך כלל במרפאת העיניים. מטופלים מגיעים, לפעמים במקרה לפני או אחרי ביקור אצל הרופא, ולפעמים כי הפנו אותם. לפעמים הם מעוניינים להגיש בקשה לתעודת עיוור או הדרכה שיקומית. לפעמים יש משהו אחר שבוער להם. לדוגמא: אישה מבוגרת שאוהבת לקרוא שפתאום לא יכולה לקרוא ספר בחג.
הם נכנסים לחדר, לפעמים לפני שקיבלו תעודת עיוור, ולפעמים כמה שנים אחרי. או שהמפעילים יוזמים שיחה איתם בסמוך לקבלת התעודה. לעיתים קרובות, הם מלווים בבני משפחה או שבני משפחה מדברים עם המפעילים עבורם. לפעמים הם מהססים. לפעמים הם שואלים המון שאלות. אבל שאלה אחת פשוטה עומדת במרכז רוב השיחות: איך אפשר להסתדר עם המצב החדש?
מעבר למענה על שאלות, המפעילים מסבירים, באופן ישיר או עקיף, שיש תקווה. בין עם זה באמצעות סיפורים על החיים שלהם, ובין אם זה באמצעות הקלדה פשוטה על מחשב. אם אני יכולה, גם הם יכולים.
לא פעם, כמפעילה בתחנת המידע בבית חולים הדסה עין כרם, ראו אותי עושה דברים בסיסיים כמו לשלוח הודעה בפלאפון או להקליד במחשב ושואלים איך זה אפשרי? איך אני יוצאת לעבוד? האם אני מקבלת התאמות? האם אני מנהלת חיים עצמאיים? איך המשפחה שלי, במיוחד ההורים, מגיבה להיותי עיוורת?
המפעילים אכן מקבלים התאמות. "נדרשת המון גמישות כשמעסיקים צוות של עיוורים ולקויי ראיה. אני יודע שביום גשום, חלקם לא יבואו לעבודה. פתאום, המסלול של קו אוטובוס השתנה", מספר אלישיב.
ארי הוסיף גם כי "צריך לגלות הרבה הבנה. קהילת העיוורים עובדת על השוטף ולא תמיד מוכנה לשינויים. צריך להבין שלא רק שאנחנו משרתים אוכלוסייה מיוחדת, אנחנו גם עובדים עם אוכלוסייה מיוחדת. לפעמים אנחנו נתקלים בהזדהות יתר מצד המפעילים. לעיתים קרובות זה חיובי. אבל לפעמים זה מקשה עליהם לפעול באופן מקצועי ולא רגשי".
אלישיב מוסיף: "רואים את זה כבר כמה פעמים עם החיילים. הם מסונדלים. אין לנו איך לעזור כי הם מקבלים סיוע ממשרד הביטחון. זה מאוד מתסכל". שניהם מדגישים שהיתרונות בהעסקת אנשים עם תעודות עיוור עולים בהרבה על החסרונות.
כשאנחנו מדברים על שינוי מדיניות, אלישיב מציין: "יש מחלות שמובילות לפגיעה משמעותית. אך היא לא מתבטאת בחדות הראייה או בשדה הראייה הדרושים לקבלת תעודת עיוור". ארי מוסיף: "לבקנים זו הדוגמא הכי בולטת. בחוץ הם רואים הרבה פחות טוב מאשר בבית כי השמש פוגעת בהם. רופאים צריכים להוריד את הפגיעה בראייה למספרים וזה לא תמיד מותאם. אני יודע שאי אפשר לעשות בדיקה אישית לכל אחד, אבל אפשר למצוא דרך אחרת".
שניהם מוסיפים שצריך להגדיל את היקף הפרויקט, גם בבתי החולים וגם בתחנות מידע ניידות, מכיוון שיש אנשים רבים שזקוקים לתחנות המידע. זו אחת ממטרות הכתבה. חשוב לי שתדעו שאם אתם זקוקים לסיוע בנושאים של אובדן ראיה, המפעילים פה לסייע. הפרויקט בפריסה ארצית. המפעילים עוברים ימי הכשרה ומתעדכנים בשינויים חשובים. אל תהססו. יש עם מי לדבר.
