את יום הולדת שישים של אמא שלי תכננתי לבלות איתה. הדודים סגרו אירוע במסעדה מפוארת לכל המשפחה. חיכיתי לו בקוצר רוח, אבל המציאות רצתה אחרת: אחרי לילה של הקאות ושלשולים, ביליתי את היום במיון. ניסיתי להסביר לרופאים שהתרופות נגד דלקת בקיבה לא עוזרות, ושאני בקושי עומדת על הרגליים. זה כמובן לא עזר. שוחררתי הביתה, להתמודד בכוחות עצמי עם המחלה ששלטה בחיי.
מה שלא סיפרתי עד עכשיו, הוא שלפני כל זה עברתי ניתוח לכריתת כיס המרה. חשבתי שהניתוח יפתור את הכאבים שסבלתי מהם, אך מאז חיי הפכו לסיוט של ממש. במקום להרגיש הקלה, הופיעו תסמינים חדשים: כאבים עזים בבטן, התקפים בלתי צפויים, בחילות ושלשולים. הרופאים חושדים שאלה אולי כאבי פנטום בעקבות הכריתה, אך אף אחד לא יודע להגיד בוודאות אם זה יחלוף או יישאר איתי לתמיד.
איכות החיים שלי ירדה בצורה דרמטית. הייתי אדם שמח, שאוהב ליהנות מהחיים ולעבוד, ופתאום מצאתי את עצמי חיה בין התקף להתקף. לא ידעתי מה גורם לכאבים. אם הרגשתי טוב, הייתי נכנסת לאופוריה ואוכלת מה שמתחשק לי. ואז הגיע התקף של יומיים-שלושה, ושוב חזר חלילה.
כמו שאתם כבר יודעים מהטורים הקודמים שלי, אני גם עיוורת, וגרה לבד. פעם הייתי עושה קניות בעצמי, לא צריכה משלוחים. עד שהגיעה המחלה. פתאום לא יכולתי לנסוע לחנות, לעמוד בתור, לסחוב את הקניות הביתה ולסדר אותן. לא ידעתי אם הבחילות יאפשרו לי בכלל להגיע לחנות הסמוכה. על לעמוד בתור עם כאבים בכלל לא היה מה לדבר. ככה הוולט נכנס לחיים שלי.
עם הזמן הבנתי שכדאי שאלמד לבשל, כדי שאוכל לשלוט יותר במה שאני אוכלת. פעם הייתי נוסעת במוניות לירקן, לקצב, לחנות התבלינים ולחנויות כלי הבית. היום, הכול מגיע עד אליי. על ללכת לסופר גדול בכלל לא היה מה לדבר. לא הצלחתי להבין איך לבקש עזרה במקומות הענקיים האלה. עיוורים אחרים מצליחים, אני לא הצלחתי. אז אני מבשלת בעיקר מאכלים פשוטים וקלים לעיכול.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
הכי כאב לי שפתאום כל מסעדה הפכה לאתגר. אני, שכל כך אוהבת מסעדות, העדפתי להימנע מהן. אני, שכל כך אוהבת מפגשים חברתיים, נאלצתי לבטל לא פעם תוכניות, כי ההתקפים הגיעו בלי שום אזהרה.
חודש אחרי אותו יום הולדת, החולשה שלי החמירה מאוד. כבר לא הצלחתי לצאת לעבודה. אפילו לקנות תרופות ברחוב הסמוך לא יכולתי. בבדיקת אולטרה סאונד גילו שיש לי אבנים בכיס המרה. שמחתי לפחות שיש שם לסבל שלי.
למחרת שינסתי מותניים ונסעתי לרופא המשפחה. הוא שלח אותי מיד למיון. בשעת ערב מוקדמת מצאתי את עצמי בשערי צדק. באותו רגע, לתדהמתי, הבנתי שאני כבר לא יכולה להסתדר לבד. שכבתי על מיטת בית החולים ולא התאמצתי אפילו לקום. אפשרתי לעצמי לעשות את הדבר שהכי פחדתי ממנו: לא לתפקד. המשפחה והחברים עזרו לי בהכול.
חשבתי שהניתוח הוא קסם. שמחתי לחזור לעבודה רק שבוע וחצי אחרי הניתוח. לא הבנתי למה המליצו לי על שבועיים בבית. כל יום חזרתי מהעבודה מותשת. לפעמים, החולשה הכריעה אותי ונאלצתי לעבוד מהבית. ההתקפים לא פחתו בצורה משמעותית. איכות חיי אמנם השתפרה מעט, אך לא מספיק. הלכתי לעוד ועוד בדיקות, כדי לנסות להבין מה קורה.
כולם שאלו אותי: “למה באת לבד?” בהתחלה תהיתי למה לא. הרי תמיד הלכתי לבד לכל מקום. זה חלק מהחיים של מי שגרה רחוק מההורים. אבל בכל בדיקה היו הנחיות אחרות, שהרבה פעמים היה קשה להסביר לי אותן. לא כל מי שבדק אותי לקח את הזמן להסביר כמו שצריך, עד שלמדתי להתעקש.
השינוי התחיל לאט. בעזרת ליהי זוסמן, הדיאטנית שליוותה אותי, התחלתי להבין מה גורם להתקפים. בכל פעם שנבהלתי, היא הסבירה לי בסבלנות מה בדיוק קרה. גיליתי שההתקפים לא מגיעים סתם, אלא יש להם חוקיות. קיבלתי רשימת מאכלים מותרים ואסורים.
למדתי להקשיב לגוף שלי ולזהות סימנים מוקדמים. למשל, אם מופיעות לי צרבות, אני יודעת שאפשר לטפל בהן לפני שההתקף מחמיר. ככל שהצלחתי לעצור התקפים בזמן, איכות החיים שלי השתפרה מאוד. סוף סוף אני יכולה לתכנן את החיים שלי לפי מה שאני רוצה, ולא רק לפי ההתקפים.
הבנתי שאני חייבת לנוח יותר. היום, אני בונה לעצמי דרך מקצועית חדשה, שכוללת גם את עבודתי ככתבת ב”שווים”. אני מתנהלת עם הרבה פחות לחץ. אני כבר לא מתביישת להגיד: “אני מחלימה מניתוח כיס מרה, ועדיין קשה לי”. אני מפרקת כל משימה לחלקים קטנים, ובודקת מה מתאים לי ומה לא.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
יש מאכלים שאני עדיין לא מעזה לאכול. אני לוקחת אחריות על התזונה שלי. אם אני מגלה שמשהו מזיק לי, אני עוצרת אחרי כמה ביסים, גם אם זה אומר להחזיר מנה במסעדה שאני מאוד אוהבת.
אני מלאה תודה לכל מי שליווה אותי: המשפחה, החברים, מקום העבודה שהלך לקראתי, ליהי הדיאטנית, הרופאים שעזרו, וגם לאלה שלא.
אסיים בסיפור קטן. ביום שישי לפני שבועיים, בשעות הראשונות של מבצע “עם כלביא”, לא הייתה אפשרות להזמין משלוחי קניות. לא רציתי לסכן שליח בזמן אזעקה, אז יצאתי בעצמי לקניות. לראשונה מאז שחל בחג סוכות, יצאתי מהבית, נסעתי לחנות, סחבתי את הקניות הביתה וסידרתי אותן במקרר. כשסיימתי לסדר את המצרכים וראיתי שאני עדיין חזקה מספיק להמשיך את היום, הבנתי שאני סוף סוף בכיוון הנכון.
