מדור שווים סיפור מתפרסם בחסות מפעל הפיס
עמותת בית על הים פועלת זה חמש שנים בתל אביב, הרצליה, מעגן מיכאל ואשקלון. העמותה הוקמה על ידי עילי פרבשטיין, שי ויטר ואוהד לינדר, ששירתו ביחד בחיל הים.
חמש שנים לאחר הקמתה והעמותה מציעה כיום קבוצות גלישה עבור נכי צה"ל, אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה, הורים שכולים, בני משפחות חטופים, ועוד. הם מכירים בחשיבות של הקמת קבוצות שווים, אנשים שמתמודדים עם אותו כאב ויש ביקוש רב לקבוצות הגלישה.
******************
עזרו לנו להמשיך לעבוד בשבילכם: מוזמנים לעגל לטובה לעמותת שווים, רק 5 שקלים בממוצע בחודש. לעיגול לטובת שווים הקליקו כאן
******************
עם הרחבת הפעילות, מגיעה גם הרחבת הצוות. בין עובדי ומתנדבי העמותה ניתן למצוא אנשים שהשתתפו בפעילויות כולל פוסט טראומטיים. חלק מאותם פוסט טראומטיים דיווחו שהגלישה העלתה את הביטחון שלהם גם בתחומי חיים אחרים. אז הם בחרו להעביר את החוויה לאחרים.
"זה היה החלום שלנו מגיל 18", אמר פרבשטיין. "התפתחנו בכיוונים אחרים עד שלפני חמש שנים החלטנו שזה לא סתם חלום של גיל 18".
כל אחד מהם בא עם הסיפור שלו, כך שמה שאחרים חוו כקושי לא הרתיע אותם. הם החליטו להקים קבוצות למשפחות מיוחדות. ההגדרה שלהם למשפחות מיוחדות הייתה הכי רחבה שיש. כך שהגיעו אנשים עם מוגבלויות מורכבות.
"לא תייגנו או הגדרנו כי לפעמים לאנשים יש תחלואה כפולה", מסביר פרבשטיין. "הגיעו אלינו אנשים על הרצף האוטיסטי שיש להם גם מוגבלות נפשית. לפעמים, המוגבלות הרגשית שלהם הייתה יותר דומיננטית מהאוטיזם".
כולם שולבו בפעילויות גלישה. "זה המקום האחרון שהיינו חושבים שהם ישתלבו בו", מודה פרבשטיין. "הים הוא מקום ללא ודאות. אפשר להגיע בבוקר ויהיה רגוע ופתאום בצהריים הוא יהפוך למסוכן".
הקריטריון להצלחה נקבע באופן אינדיבידואלי עם כל משפחה. "באה אלינו משפחה של איש שהוא גם משותק בכל גופו וגם אילם", מספר פרבשטיין. "ההצלחה הראשונה שלנו הייתה שהם היו בים ביחד לראשונה זה שלושים שנה, מאז שהוא נולד. ההצלחה השנייה הייתה שהוא נכנס למים והוריו יכלו לחוות רגע זוגי בלי לשמור עליו או לדאוג לו".
המדיניות בבית על הים היא להוריד את האחריות מהאנשים שבאים ולתת להם לגלוש כמה שיותר בשלווה. פרבשטיין אומר בפה מלא שכל אחד יכול לגלוש אם נותנים לו את ההתאמות הנדרשות.
לאחר מתקפת 7 באוקטובר, עמותת בית על הים נקראה לדגל. קהילות רבות מעוטף עזה פונו לאילת וחברי העמותה ירדו דרומה גם הם ותוך חודש הם הקימו מרכז עם 35 קבוצות.
"התחלנו מלעשות איתם פעילויות במלון עם גלשנים מעץ. מהר מאוד, עברנו לים", מספר פרבשטיין. "נתנו להם משהו מאד בסיסי, ודאות. היה דבר אחד יציב בלוח הזמנים שלהם. הם ידעו שאת המדריך שהם פגשו היום הם יפגשו גם בשבוע הבא ועוד שבועיים. היינו שם ליצור אמון". על פי העיקרון הזה, הם כתבו את תוכנית חוף מבטחים שעדיין קיימת בקונסטלציות שונות.
הם נתקלו בכל מיני דפוסי התנהגות מורכבים של אנשים שאיבדו הכול. אך סיטואציה אחת ריגשה אותם במיוחד. יום אחד, אחרי סיום המפגש עם קבוצת ילדי ניר עוז, הילדים פתחו את הטלפונים והתחילו לבכות. הם גילו שלמחרת, שני חברים שלהם משתחררים. אכן, בשבוע שלאחר מכן, הקבוצה גדלה בשניים.
פרבשטיין מספר שהם התכוננו הכי טוב שיכלו למפגש עם ילדים שחוזרים מהשבי. אז, עוד לא נודע מה עלה בגורל אביהם. ספרות בנושא לא הייתה. בטח לא בישראל. אבל הם פגשו מטפלות מהשורה הראשונה שהכינו אותם. הוא משתף: "האינסטינקט שלנו הוא לעטוף ילד שחזר מהשבי. לתת לו כל מה שהוא רוצה. אבל זה לא נכון. הדבר הנכון הוא להתייחס אליהם כפי שהיינו מתייחסים לילדים בני גילם כולל להציב גבול כשצריך. זה לא תמיד פשוט".
