מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
עדי פארג המתמודדת עם שיתוק מוחין סוגרת עשור של התנדבות בסיכוי שווה ומתכוננת לעשור הבא. סיכוי שווה הוא עמוד שנוסד בשנת 2014 על ידי אורן הלמן, איש תקשורת במקצועו ואבא לנערה עם צרכים מיוחדים.
העמוד נמצא בפייסבוק, באינסטגרם, במייל, ובלינקאדין. מטרתו לסייע לאנשים עם מוגבלויות שונות להשתלב בעבודה ובחברה. העמוד מופעל כולו על ידי מתנדבים.
עדי אמא לשתי בנות. היא מתגוררת בחולון. יש לה תואר ראשון בתקשורת ממכללת ספיר ותואר שני במדעי המדינה עם התמחות בתקשורת פוליטית מאוניברסיטת בר אילן. היא שירתה בצה"ל, עודדה אנשים להתגייס לצה"ל, ואף שירתה במילואים באגף ההסברה של פיקוד העורף.
עדי התחילה להתנדב בסיכוי שווה בקיץ 2015. היא גויסה על ידי מתנדב אחר אחרי תגובה מעניינת לפוסט בפייסבוק. "הייתי פעילה חברתית מגיל 16 בצורות שונות ומגוונות", היא מספרת לשווים. "בצבא הייתי מגייסת. בגיל 24, כשהתחלתי להתנדב בסיכוי שווה, כבר סיימתי תואר ראשון. עולם הגיוס תמיד עניין אותי. אז אני כותבת פוסטים עם אנשים שמחפשים עבודה ונמצאת בקשר עם מעסיקים בשביל לפתוח עוד דלתות אם אפשר. מאוד רציתי לעזור".
ההתנדבות בסיכוי שווה מתאימה את עצמה לחיים של עדי. לפעמים היא מתנדבת יותר ולפעמים פחות, בהתאם למה שעובר עליה באותה תקופה. העניין מבחינתה הוא להישאר מעורבת. בשל האופי הדינמי והמספק של ההתנדבות, יש צוות של מתנדבים מסורים שמתפעלים את העמוד.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותה הוא האמון שנותנים בה. הנתינה מלווה את עדי. היא מתכננת עם אנשים פוסטים בפייסבוק לחיפוש עבודה, מעלה את הפוסטים, ולפעמים גם נותנת טיפים מניסיונה.
"חשוב לדבר עם אנשים בצורה ריאלית. אם המוגבלות שלהם תקשה עליהם בתפקיד מסוים, חשוב לשאול אותם על כך", היא מסבירה. "חשוב להבין שבעקבות המוגבלות, עשוי להיווצר פער בתחומים מסוימים. הפער הזה ניכר ופלוני או אלמונית לא יתקבלו לעבודה. בסופו של דבר, המטרה שלי היא לסייע לבן אדם למצוא עבודה בצורה שהכי מדויקת עבורו".
המילה "עבודה" טומנת בחובה המון אלמנטים עבור עדי, חלקם לא קשורים לכסף. קודם כל, במילים שלה, קודם כל עבודה ואחר כך השתלבות בחברה. אבל לא כל עבודה. בעידן המודרני, קצב החיים מכתיב עבודה במשרה מלאה. אבל לעדי זה לא מתאים. היא רוצה לטפל בעצמה, להיות אם נוכחת בחיי בנותיה, ולקחת נשימה כשאפשר.
"לאנשים לא ברור מאליו שאנחנו קמים בבוקר ומרגישים טוב. אחרי הלידה של הבת הגדולה שלי, הייתי מאושפזת במשך שבוע בבית חולים ועוד שלושה ימים במלונית עקב דלקת ריאות. הייתי מחוברת לחמצן. הבנתי שגם לנשום זה לא ברור מאליו. גם להוציא מילה מהפה זה לא ברור מאליו. אני עובדת קשה. אני עובדת טוטאלית כשאני עובדת. אבל לא במשרה מלאה. זה פוגע בי בריאותית", היא מתארת.
אבל גם לנתינה של עדי יש גבול. היא יודעת שהמטרה היא לסייע בכתיבת פוסט ולפעמים לתת טיפים. יש אנשים שרוצים יותר ליווי, וזה לא מתאים לסיטואציה. סיכוי שווה אינו מחליף ליווי תעסוקתי. בנוסף, דברים שאינם קשורים במהות של העמוד לא יפורסמו כמו אנשים שאינם מתפרנסים מכתיבה ורוצים למכור ספר, או סטודנטים שרוצים לעשות מחקר על אנשים עם מוגבלות ומעוניינים בחשיפה שסיכוי שווה יכול לתת.
כתיבת פוסטים זו אמנות. "הפוסט צריך להיות קצר וענייני אבל גם מעניין. למדתי לכתוב פוסטים ענייניים מאורן כי הוא היה דובר. למדתי מתי לחתוך", מדגישה פארג והוסיפה: "מהר מאוד אני מגיעה עם הבן אדם לפואנטה: באיזה תחום הוא מחפש עבודה? איזה ניסיון יש לו? אבל יש דברים ששיניתי עם השנים. פעם, הייתי כותבת את המוגבלות בהתחלה. היום, אני כותבת אותה בסוף. היא לא המהות של הבן אדם".
לפעמים, אנשים לא משתפים אם הם מצאו עבודה בעקבות הפוסט. אבל עדי שמחה אם כותבים לה שכן, או אם מביעים הערכה על עצם כתיבת הפוסט. עדי ראתה הרבה וסייעה לאנשים רבים. אך שאיפותיה פשוטות: להיות בריאה, להיות בהודיה, ולאזן בין עבודה לבית.
