על מנת להכיר חלק מאבני הנגף בתחום הטיפול הנפשי בימינו, פנינו לפסיכולוגית הקלינית הבכירה דפנה כצנלסון-בנק, וסקרנו יחד איתה חמישה נושאים טעוני שיפור מערכתי.
"כפסיכולוגית קלינית ותיקה", אומרת כצנלסון-בנק, "אני מצרה על המגמה ההולכת ומתרחבת שבה הפסיכיאטריה תופסת מקום מרכזי בחיינו, בעוד שעדיין מדובר במדע שאינו מדויק לחלוטין. נדמה כי כיום מוצגות 'מחלות הנפש' כעובדות ביולוגיות סגורות ומוחלטות, אף שלמעשה לא נמצאו עד כה גנים מובהקים המגבים זאת, ולא קיימות בדיקות מדעיות חד-משמעיות – כדוגמת בדיקות דם, הדמיה או רנטגן – כפי שישנן ברפואה הכללית".
במהלך שנות עבודתה, היה מקובל שבראש מרפאות בריאות הנפש עומדים פסיכולוגים. "ואילו כיום", היא מוסיפה, "כביטוי לרוח הזמן, מובן מאליו כי הרופאים הם הסמכות הקובעת, כאילו מדובר באמת שאין בלתה. בעידן של עומסים כבדים במיוחד, מתקבלות לעיתים אבחנות והחלטות גורליות על סמך התרשמות סובייקטיבית, ובפרקי זמן קצרים מאוד".
הפרדיגמה השלטת כיום בתחום הפסיכיאטריה היא הגישה הביופסיכוסוציאלית, המשלבת הסבר ביולוגי, פסיכולוגי וחברתי להפרעות נפשיות ולטיפול בהן. הגישה הזו רואה את ההפרעה הנפשית כתוצר של שילוב בין גורמים גנטיים, נוירו-ביולוגיים ואחרים (הבסיס הביולוגי), חוויות חיים, אישיות, דפוסי חשיבה ורגש (הבסיס הפסיכולוגי) והשפעות חברתיות, תרבותיות, מערכת התמיכה והסטיגמה (הבסיס החברתי). בפועל, עדיין יש דגש נרחב על טיפול תרופתי (פסיכיאטרי-ביולוגי).
"אנחנו תלויים היום ב-DSM (ספר העזר של פסיכיאטרים לצורך אבחון) לכל דבר. בשביל לקבל ילדים לכיתת תקשורת או לחינוך המיוחד, צריך אבחון מפסיכיאטר. פסיכולוג לא מספיק", אומרת כצנלסון-בנק. "הפסיכיאטר רואה את הילד למשך עשר דקות, מקסימום חצי שעה, לעומת פסיכולוג שנפגש אתו כל שבוע. אז מה שקורה הוא, שמי שיש לו כסף לשלם לפסיכיאטר פרטי, מקבל את האבחון, והיתר ממתינים בתור".
תופעה מדאיגה נוספת שהיא מעלה היא הנטייה הגוברת לספק מענה מידי וקצר טווח, ללא ראייה טיפולית ארוכת טווח: "כך, למשל, במסגרת תוכנית 'עמית' מוצע סל של 12 טיפולים מוזלים לחיילים משוחררים, וקופות החולים מציעות סלים דומים למבוטחיהן. אולם, במקרים רבים טיפול נפשי אפקטיבי דורש פרק זמן ממושך בהרבה. במצבים אלה, המטופל עלול למצוא את עצמו 'שבוי' של המחיר שגובה המטפל לאחר סיום הסל המסובסד. לפיכך", היא מסכמת, "מומלץ להנחות את ציבור המטופלים להסכים מראש כי התעריף יישאר קבוע עד לתום התהליך, בהתאם למסגרת שנקבעה על ידי העמותה או קופת החולים".
בעיה אחרת שמדירה שינה מעיניה היא העובדה שאין חוק בעניין העיסוק בפסיכותרפיה בארץ, או ליתר דיוק ההגדרה מי מוסמך להיקרא פסיכותרפיסט: "הבעיה עם חוק הפסיכותרפיה בישראל (או יותר נכון, עם ההסדרה הנוכחית של העיסוק בפסיכותרפיה), היא שאין כיום חוק ייעודי שמגדיר במדויק מי רשאי לעסוק בפסיכותרפיה, מה ההכשרה הנדרשת, ואילו סטנדרטים מקצועיים מחייבים אותו. במקום זאת, המצב מוסדר דרך חוקים נפרדים – בעיקר חוק הפסיכולוגים (1977) וחוקי המקצועות הרפואיים (כמו חוק הרופאים, חוק העובדים הסוציאליים, חוק הסיעוד) – שמגדירים למי מותר לתת טיפול נפשי מטעם ההסמכה שלו".
הבעיות המרכזיות שהיא מעלה הן:
1. היעדר חוק ספציפי ומקיף – אין חוק “פסיכותרפיה” שמסדיר את התחום כולו, ולכן הוא פרוץ. אנשים ללא הכשרה מספקת יכולים להציג עצמם כמטפלים.
2. הגדרות עמומות – המונח “פסיכותרפיה” עצמו אינו מוגדר היטב בחוק, מה שמקשה על אכיפה ומאפשר פרשנות רחבה.
3. פערי הכשרה – יש הבדלים עצומים באורך ואיכות ההכשרה בין מטפלים המגיעים מתחומי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכיאטריה, טיפול באמנות ועוד.
4. הגנה חלקית בלבד על הציבור – אין מנגנון רישוי אחיד, ולכן אדם מן השורה לא תמיד יודע אם המטפל שלו עבר הכשרה מקצועית מוכרת.
5. מאבקי כוח בין מקצועות – ויכוחים מתמשכים בין פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות ושאר תחומים – מי רשאי להיקרא “פסיכותרפיסט” ומי לא.
6. בגלל המחסור, קיים כיום מצב קיצוני שבו גם אנשים שעוברים הכשרה קצרה או לא רלבנטית מציגים את עצמם כמוסמכים.
על מנת לעשות סדר בהגדרות, הבאנו לכם אותן כאן:
פסיכולוג-סטאז'ר – טרם סיים את לימודיו והוא תחת הדרכה.
תומך טיפול – מישהו שלמד שנה ראשונה בעבודה סוציאלית.
פסיכולוג – מישהו שלמד תואר ראשון בפסיכולוגיה.
פסיכולוג ספורט – אינו מוסמך להעניק טיפול נפשי.
פסיכולוג קליני – מישהו שלמד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ועבר הסמכה.
פסיכולוג מומחה-מדריך – הדירוג הבכיר ביותר של פסיכולוגים קליניים.
עו"ס קליני – למד עבודה סוציאלית, לרוב כולל תואר שני, עבר התמחות מעשית וקיבל הרשאה רשמית המאפשרת לו לעסוק בטיפול נפשי פרטני.
ולגבי האנשים המגדירים עצמם כפסיכותרפיסטים ללא התואר "פסיכולוג-קליני" – הם לא הוכשרו בפסיכולוגיה קלינית. זהו הדין גם עבור המתקראים "מטפל רגשי".
בעיה ממסדית נוספת שמציגה כצנלסון-בנק היא נושא האשפוז: "בנוגע ל'חוק טיפול בחולי נפש', התשנ”א–1991 – אף שהרעיון המוצהר הוא שמטופל המאושפז מרצונו יכול להשתחרר בכל עת, בפועל החוק מאפשר למנהל בית החולים, במקרה שהוא סבור שהפסקת האשפוז עלולה לסכן את המטופל או את סביבתו, להמיר את האשפוז מרצון לאשפוז כפוי, וזאת בכפוף לאישור פסיכיאטר מחוזי. המשמעות היא שגם כאשר אדם פונה מרצונו, הוא עלול למצוא את עצמו ללא יכולת להשתחרר מרצונו." ועוד היא מוסיפה בנושא, "גם כשאדם מאושפז בבית חולים כללי בגלל בעיה רפואית, אם יש לו גם בעיה נפשית, שמים מישהו שישגיח עליו, וכשהוא במצב שמאפשר לו להשתחרר, הם מאשפזים אותו בבית חולים לבריאות הנפש בכפייה".
ולסיום, היא מבקשת להביא לידיעת הציבור, שאולי איננו מכיר את "חוק טיפול בחולי נפש", שקיימת אפשרות לקבל ייצוג של עו"ד בוועדה הרפואית הקובעת אם לשחרר אדם מאשפוז כפוי או לא.
תגובת עו"ד נעם שביט העוסק בפסיכיאטריה משפטית: "חוק טיפול בחולי נפש משנת 1991 מיושם. אבל במקרים מסוימים, ועל פי שיקול דעת הצוות הרפואי, אנשים שהתאשפזו מרצון עלולים למצוא את עצמם באשפוז כפוי, ובלי היכולת להשתחרר מרצון".
