מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
ירין הודיה סער, בת 26, בוגרת מסלול עיצוב פנים במכללה למינהל, הציגה בתערוכת הגמר שלה פרויקט שנולד מסיפור חייה הלא שגרתי. סער היא מושתלת כליה ובחרה להפוך את המסע האישי שלה למקור השראה עיצובי ופילוסופי.
בתערוכה, שנשאה את הכותרת "נאו" – לאו דווקא חדש, אלא מחודש – ביקשו הסטודנטים להציג רעיונות מקוריים וקונספטואליים. סער לקחה את הנושא צעד קדימה: "רציתי להביא את עצמי, להעלות מודעות למחלות שקופות ולנרמל את קיומן", היא מספרת לשווים.
סער נולדה עם כליות דיס פלסטיות וידעה כבר מגיל צעיר כי המצב עתיד להחמיר עד שתזדקק להשתלה: " במהלך הלימודים נאלצתי לעצור ולעבור ניתוח השתלת כליה. מאז אני מתמודדת עם שגרת חיים חדשה – כדורים מדי יום, בדיקות שגרתיות, שתיית מים מרובה מאוד והקפדה על קרם הגנה, כי התרופות מחלישות את מערכת החיסון", היא מתארת.
את השתלת הכליה עברה דרך עמותת "מתנת חיים", והיא מדגישה: "זה מסע מתמשך, מחלה כרונית. אבל יש חיים אחרי ההשתלה". לדבריה, העובדה שהושתלה כבר בשנות ה-20 לחייה אינה דבר שכיח: "רוב המושתלים במחלקה היו מבוגרים. לפעמים אנשים אומרים לי 'גם לנועה קירל יש כליה אחת'. אבל זה שונה – אני חיה עם כליה שנתרמה מגופו של אדם אחר, ואני צריכה לשמור עליה מתפקדת".
“Neobody” – שם הפרויקט שבחרה סער הוא מונח כפול שמצד אחד מצביע על "הגוף החדש" ומצד שני מרמז על "Nobody" – אף אחד לא יודע. "המחלות השקופות אינן נראות מבחוץ, אלא אם כן חושפים אותן. רציתי להראות דרך עיצוב פנים ואדריכלות איך מחלה מתבטאת במרחב, ולהעביר את התחושה שזה יכול לקרות ממש לכל אחד", היא מסבירה.
הפרויקט עושה שימוש במעונות הסטודנטים בבאר שבע כזירת ניסוי, ומציג שלוש דמויות פיקטיביות – שירה, ברק וגיא – שכל אחת מהן מתמודדת עם מחלה שקופה אחרת. באמצעותן יצרה סער אנלוגיה בין הגוף האנושי לבין התשתיות האדריכליות של הבית:
שירה – חולה במחלת קרוהן, מקושרת לתשתית האינסטלציה המייצגת את מערכת העיכול.
ברק – מאובחן עם דלקת כרונית בעמוד השדרה כתוצאה מפציעת לחימה, ומקושר לשלד המבנה (קונסטרוקציה).
גיא- מתמודד עם פיברומיאלגיה פוסט טראומטית, ומקושר לתשתית החשמל, כאנלוגיה למערכת העצבים.
כך הופכים הקירות, הצינורות והחיווט לחשיפה מוחשית של המחלה, המשפיעה לא רק על הגוף אלא גם על המרחב האישי: "כאשר הגוף נפגע, אז גם המרחב האישי נפגע. זהו פרויקט פילוסופי שבא להמחיש את ההתמודדות האישית עם מחלות שקופות, וליצור דיאלוג בין הגוף לבין המרחב".
"יש חיים אחרי המחלה", מסכמת סער. "המחלה לא מנהלת אותי – אני מנהלת אותה. הגוף שלנו הוא כמו בית: יש בו תשתיות נסתרות, לעיתים פגומות, אך הן עדיין מאפשרות לנו להמשיך לחיות. זה הגוף החדש שלי והוא חלק ממני".
