מאת שושי ברגר
בתקופת היסודי היא הייתה תלמידה שקטה, לרוב שקעה בחלומות ובציורים כאילו מבקשת להיעלם. בהפסקות הייתה נשארת בכיתה או מסתתרת מאחורי קיר המעלית בהמתנה שהיום הזה כבר ייגמר.
בהישגיה הלימודיים היא הייתה ממוקמת בין האחרונים, עם שגיאות כתיב, קושי בקריאה, קושי גדול בהבנה בסיסית של פעולות חשבון, אתגר במציאת העיקר, מחסור בריכוז וקושי גדול ביכולות הקשב. האבחונים דיברו על קשיים רבים, ובנוסף האמונה ביכולותיה הייתה נמוכה וכמעט לא קיימת.
באותם ימים היא הייתה התלמידה היחידה בבית הספר עם כיסא גלגלים, וזה הגיע גם עם הרבה כאב, הצקות ומבטים.
בחטיבת הביניים היא השתדרגה וקיבלה כיסא גלגלים ממונע. היא הייתה נועצת סיכות בגלגלים ועושה לעצמה "פנצ’רים" רק כדי לא להגיע שוב לבית הספר. היא הייתה תלמידה מלאה בכיסויים והתחמקויות. בימים שהייתה מגיעה הייתה מנסה לברוח במהירות עם כיסא הגלגלים אל תוך המסדרונות. המורים היו מיואשים ממנה, והיא מהם.
בתיכון מצאה לעצמה קול ב"ילדי אור הירח", לבשה שחור עם קרעים וצעקה סיסמאות. את הבגרות היא לא סיימה, בטיולים השנתיים לא השתתפה כי הם לא היו נגישים. בכיתה י"ב, כשכולם נסעו לאילת, היא נשארה מאחור עם טופס הטיול ביד. היא שומרת אותו במגירה שלה עד היום.
לקח לה הרבה זמן לעשות את התואר ותעודת ההוראה. ובכנות, כשנרשמה ללימודים האקדמיים היא לא באמת ידעה מה היא רוצה לעשות עם עצמה בעולם ה"רגיל", בעולם הגדול. מה שכן היה לה ברור מאוד היה התפקיד שהסביבה הלבישה עליה, "החלוצה".
כשנלחמה שכל השיעורים במכללה יעברו לכיתות נגישות, אמרו לה שהיא הראשונה שמבקשת. כשמחתה על כך שהסיורים האקדמיים לא הותאמו לה, ענו שהיא הראשונה שמתלוננת. כשביקשה לעשות התנסות מעשית עם תלמידי א'-ב', נאמר לה שהמעברים צרים מדי בשבילה. וככה, מבלי שבאמת בחרה, היא גדלה לתוך תפקיד שבו הייתה חייבת לפעול, לבקש, להיאבק ולשנות.
היום אני חוזרת אל עצמי ואל התלמידה שהייתי בעבר, מראה לעצמי את ההודעה שקיבלתי לאחרונה ממנהלת בית הספר: "בוקר טוב שושי, שובצת בהצלחה לבית ספר, למשרה. בהצלחה". משפט קצר שיש בו עולם שלם.
ב-1 בספטמבר, אני, שהתחבאתי מאחורי קיר המעלית וביקשתי להיעלם; אני, שנחשבתי ל"תלמידה הבעייתית", אני, שהצביעו עליי ואמרו "התלמידה עם כיסא הגלגלים"; אני אכנס לכיתה בתור מורה.
אני לא מתכוונת לשכוח את הילדה שהייתי. להפך, היא תגיע איתי לכל שיעור. היא זו שתזכיר לי שלפני הכל התלמידים והתלמידות שלי ראויים שאאמין בהם. היא זו שתאפשר לי לפתוח עבור התלמידים והתלמידות שלי עוד ועוד דלתות וחלונות. היא זו שתקפוץ בתוכי כדי שאף תלמיד או תלמידה לא יישארו עם טופס הטיולים לבד מאחור.
