מדור "שווים סיפור" מתפרסם בחסות מפעל הפיס
מוניבה מאזארי היא אמנית ופעילה בולטת לזכויות אנשים עם מוגבלויות, שזכתה לכינוי "אשת הברזל של פקיסטן". מוקדם יותר השנה מינה אותה מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש לשגרירת יעדי הפיתוח בר-קיימא (SDG Advocate), תפקיד הניתן לקבוצה קטנה של דמויות ציבוריות משפיעות הפועלות למען עתיד צודק יותר לאנשים ולטבע.
כשהייתה בת 21, נפצעה מאזארי קשה בתאונת דרכים שהותירה אותה משותקת מהמותניים ומטה. למרות הקשיים האדירים שעמדו בפניה, יצירותיה הוצגו בגלריות יוקרתיות ברחבי העולם. היא הפכה לאמנית מוערכת, לדוברת מוטיבציה בינלאומית, פעילה הומניטרית, מגינת זכויות אנשים עם מוגבלויות, מגישת הטלוויזיה הראשונה בפקיסטן המתניידת בכיסא גלגלים, דוגמנית ושגרירת רצון טוב של ארגון UN Women בפקיסטן.
מאזארי מספרת על מסעה המופלא של חוסן ונחישות, את סירובה לאפשר למוגבלותה להגדיר אותה ואת חזונה לחברה מכלילה באמת. "למדתי שאם יש לך את האומץ להתמודד עם אתגרים ישירות, אם אתה מתמיד בניסיון לשנות למען עצמך ולמען אחרים, מחסומים הופכים לגשרים וקשיים הופכים להזדמנויות. המינוי שלי כשגרירת יעדי הפיתוח בר-קיימא הוא כבוד עצום, משום שכאישה שמשתמשת בכיסא גלגלים כבר 17 שנה, אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש להיתקל באפליה, בזלזול, בשאלות ובתחושת 'את לא מספיק טובה'", מאזארי משתפת.
"הבנתי שאם פועלים מתוך תשוקה אמיתית, אנשים פותחים עבורך דלתות ומקבלים אותך בזכות כוח הרצון והתשוקה שלך. תמיד פעלתי כך ואמשיך להיות קול עבור מי שנשארים מאחור. לא מפני שאין להם קול, אלא מפני שאין להם את הבמה הנכונה לבטא אותו", היא אומרת. "אנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם מתמודדים עם אותן בעיות ודעות קדומות. לעיתים קרובות הם נשכחים, בלתי נראים ובלתי נשמעים. זה קורה בכיתות, במקומות עבודה, בעמדות מנהיגות ולעיתים עצוב לומר, אפילו בבתיהם. בתפקידי, זו חובתי לייצג אותם".
"אנשים רבים חושבים ששילוב משמעותו רחמים כלפי אנשים עם מוגבלויות. עלינו להבין שחברה מכלילה מתחילה בתודעה מכלילה, תודעה חופשית מדעות קדומות, תיוגים ושיפוטיות", מאזארי מסכמת. "חברה מכלילה לא יכולה להתקיים אם אנו שופטים אנשים על סמך איך שהם נראים. מבחינתי, הכלה אמיתית פירושה קבלה של אנשים כפי שהם, כיבוד אמונותיהם והבטחת תחושת שייכות שאף אחד לא ירגיש נשכח מאחור. החזון שלי הוא חברה שבה אנשים אינם מתויגים בשל השונות שלהם, מקום שבו כולם נראים, נשמעים ומתקבלים בברכה. אני מקווה שיום אחד נגיע לשם. אם אנחנו באמת רוצים שינוי, עלינו לגדל את ילדינו בסביבה מכלילה".
מאזארי משתמשת באמנות ובסיפור כאמצעי לשינוי חברתי. "ביטוי יצירתי הוא חשוב במיוחד בעולם מלא עצב וכאב. לאמנות יש כוח לרפא ולשנות אנשים – זהו האמצעי הטוב ביותר להתחבר לאחרים ברמה אנושית עמוקה. במסע האישי שלי, האמנות הייתה המפלט שלי, מקום בטוח שבו יכולתי להיות אני עצמי ולבטא את מה שאני מרגישה. אנחנו צריכים עוד אמנים בעולם, כי אנחנו צריכים עוד ריפוי".
היא מסכמת מהם הפערים הדחופים בחותר בזכויות נכים בפקיסטן. "חוסר בקבלה וחוסר בנגישות. כשנכנסתי לעולם האמנות ולתפקיד מגישת טלוויזיה, אמרו לי: 'את אישה על כיסא גלגלים בפקיסטן, זה יהיה קשה. את תהיי הראשונה שתעשי את זה'. אני זוכרת שעניתי שאולי אהיה הראשונה, אבל לא האחרונה. מה שאני עושה היום יפתח דרך לאחרים שיבואו אחרי. המחשבות משתנות, אבל זהו תהליך ארוך ועוד יש לנו דרך ארוכה לעבור. צריך להתחיל בקבלה של אנשים כפי שהם ולתת להם את הזכות לחיות את חייהם במלואם".
