לפני כחודשיים פרסמנו כתבה על תנאי האשפוז בבתי חולים פסיכיאטריים כפי שהשתקפו מנקודת מבטם של המאושפזים. כעת, אנו רוצים להציג בפניכם פן אחר של אותה מערכת.
מאז הוקמו "בתי המשוגעים" הראשונים, במאות ה-18-16 שמטרתם הייתה כליאה ולא ריפוי או מתן עזרה, ופרקטיקות ה"טיפול" הנפוצות בהן היו אמבטיות קפואות ומכות, התקדמה האנושות דרך לובוטומיה (ניתוח להפרדת אונות המוח), הלם אינסולין, עקירת שיניים ומתן תרופות ניסיוניות.
המצב המוכר כיום הוא שמתייחסים אל מחלת הנפש כאל תוצר של ביולוגיה, פסיכולוגיה וחברה. כתוצאה מתפיסה זו, הטיפול הניתן למאושפז מורכב משילוב בין תרופות לבין טיפול פסיכולוגי, כאשר המטרה היא להחזירו לחיק הקהילה, ואם אפשר – לתפקוד.
אין ספק שעברנו דרך ארוכה ורצופה תמורות משמעותיות על מנת להגיע אל המצב שבו אנו נמצאים כיום, אך טרם הגענו לאידיאל: ריפוי מלא המונע מהטופל לחזור לאשפוז ומאפשר לו את מידת התפקוד הנחוצה לו.
האנושות מתפתחת בתהליך ניסוי וטעיה מתוך מטרה להשתפר ולשכלל את פתרונותיה לבעיות השונות שהיא פוגשת או יוצרת והיא מציבה לעצמה יעדים שאליהם היא שואפת להגיע. היום כבר לא מכנים את המוסדות "בית חולים" אלא "מרכז לבריאות הנפש" וזהו היעד הנכסף – "בריאות הנפש" בניגוד לחוליה.
לאחרונה התקיימו במרכז לבריאות הנפש אברבנאל, לכבוד יום בריאות הנפש העולמי, הרצאה ושיח בהשתתפות כותבת שורות אלה, תחת הכותרת "שיפור חוויית המטופל". המטרה הייתה להציג את חוויותיי באשפוז כפוי בלוס אנג'לס ולהסביר כיצד האירועים נתפסו על ידי: מה פגע בי ומה היה עשוי לעזור לי באותה עת.
משתתפי השיח היו עו"ס אור קדמיאל, אחראי על חוויית המטופל באברבנאל ושאול רמון, נציג משפחות המטופלים. השיח נסוב סביב שלושת הצירים הללו – מטפל-מטופל-משפחה – אשר פועלים יחד על מנת להביא את המטופל למצב נפשי המאפשר לו לחזור בבטחה לביתו ולמעקב בקהילה.
מילת המפתח שהועלתה בהקשר של שיפור חוויית המטופל היא אמפתיה: מה יכול איש הצוות לעשות על מנת לשדר אמפתיה למטופל? כיצד מגבירים את האמפתיה במרחבי המרכז? הבנת המטופל, מניעיו ונקודת המבט שלו בסיטואציה מאפשרות למטפל להיות אמפתי יותר ופתוח יותר לאפשרות שהאדם העומד מולו זקוק יותר מכל לחמלה.
באברבנאל מקדמים מספר פרויקטים בהקשר של שיפור חוויית המטופל:
היחידה הניידת לביקורי בית, בניהולו של ד"ר שמואל פגירסקי, הפסיכולוג הראשי של המרכז הרפואי. היחידה, שהוקמה כבר ב-2002, נועדה להגיע אל המטופלים לאחר שחרור מאשפוז, כאשר קיים חשש שלא יגיעו למעקב במרפאה.
אפשרות נוספת היא להגיע כשהם בבית במצב נפשי מורכב ועלולים להתאשפז ללא ההתערבות הטיפולית בבית. "לפעמים עצם ההגעה שלנו הביתה היא הצלה", אומר ד"ר פגירסקי, "כשמישהו בא, לא שופט, לא מפחד – אז מתחיל שיקום אמיתי".
הפרויקט "מחלקה ראשונה" מטפל בצרכים הכלכליים והביורוקרטיים של המטופלים דרך מסלול ממוחשב מול הביטוח הלאומי, שמבטיח טיפול מהיר בבקשות לקצבאות נכות וזכויות נוספות.
כשמחלה נפשית נוגעת בבית כולו, מרכז מית"ל מספק למשפחות ייעוץ פרטני, קבוצות תמיכה והדרכה, מתוך התפיסה שהמשפחה היא חלק בלתי נפרד מההחלמה.
בזמן האשפוז המטופל עשוי לעמוד גם בפני אתגרים משפטיים או כלכליים, לכן פועל מערך סיוע משפטי במהלך האשפוז, בשיתוף לשכת הסיוע של משרד המשפטים.
בתחום הטיפולי, פרויקט "לכל נפש" מעניק טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי וארוך טווח, בהדרכת פסיכואנליטיקאים בכירים, פעמיים בשבוע למשך שנה. התוצאות ניכרות בירידה באשפוזים חוזרים, במדד הרווחה הנפשית ובמערכות היחסים של המטופלים עם עצמם ועם סביבתם.
בפרויקט "יחד בקהילה", המטפל שמלווה את המטופל במהלך האשפוז ממשיך ללוות אותו גם לאחר השחרור חודשים ולעיתים שנים.
"אנחנו מביטים בכל שלב, מהמיון ועד השחרור, דרך העיניים של המטופל ומשפחתו", מסביר אור קדמיאל. "אפילו האירועים הקטנים: ימי הולדת, מופעי תרבות וחוגים חשובים, כי הם מזכירים שהאשפוז הוא פרק בחיים ולא הגדרה של זהותם".
פרופסור יובל מלמד, מנהל המרכז הרפואי, סיכם: "חשוב לנו לסייע בתהליך החזרה הממושך לקהילה, גם מעבר לתקופת האשפוז, וכל הצוות רתום לכך".
ישנה עוד כברת דרך לעבור עד לאידיאל המיוחל, אך בצד המגרעות, ראוי לציין גם את השיפורים והמאמצים הנעשים לאורכה. מתן במה במרכז לבריאות נפש לסיפוריהם של אנשים המתמודדים עם הפרעות נפש הוא צעד חשוב ולא מבוטל בתהליך צמצום הסטיגמה שיש למתמודדים. כותרת אתר זה מקבלת כאן משנה תוקף.
