אסף בן שמעון הוא שחקן נושא תעודת עיוור. בימים אלו, הוא מופיע עם ההצגה שלו "בלי עין הרע". בשיחה עם שווים, הוא מספר על ההצגה ועל החיים כנושא תעודת עיוור. כיום, אסף מתגורר בראשון לציון, נשוי ואב לשלוש בנות.
הילדות של אסף לא הייתה פשוטה. הוא גדל בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. "גדלתי עם אבא מאוד צבעוני שחי חיי פשע", מספר אסף לשווים. "אומנם אובדן הראיה היה השבר הגדול, אבל אני מדבר גם על הילדות שלי".
את חיי המשחק הוא התחיל באודישן לבית ספר למשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. אסף מספר שהוא ניסה להסתיר את לקות הראייה שלו. "יורן לא הבין שאני לקוי ראייה. הוא חשב שאני רק עיוור צבעים והוא הבין רק אחרי שהתקבלתי", הוא מספר.
לאחר סיום הלימודים, אסף שיחק בהצגות בתיאטרון רפרטוארי ובסרט קולנוע ראשון. בשביל ללמוד טקסטים, הוא היה קורא אותם בפעם הראשונה עם זכוכית מגדלת. "יש לי זיכרון מאד טוב. כך שברגע שקראתי טקסט פעם אחת, זכרתי אותו בעל פה. לפעמים, הייתי מקליט את עצמי מקריא את הטקסט או כותב לעצמי את הטקסט יותר בגדול. היום, אני מבקש שיקריאו לי את הטקסטים. נכון לעכשיו, זה מה שיותר נוח לי", הוא מציין.
כמו בתחומים רבים, אסף חשב על דרכים לא להבליט את המוגבלות. "היה לי חשוב שיראו שזה שאני לקוי ראייה לא הופך אותי לפחות שחקן. היה לי חשוב שירצו לקחת אותי. בשביל להתמצא על הבמה, לפעמים הייתי מוצא דרכים לבקש עזרה", מסביר אסף. "לדוגמא, הייתי משחק דמות מאוד חברותית. אז הייתי נוגע בכתף של החבר שלי והיינו יוצאים מהבמה. הוא היה יודע שאני נעזר בו בשביל למקם את עצמי על הבמה. כיום, בהצגה שאני משחק בה, יש לי פנס שמסייע לי להתמקם על הבמה".
אסף שיחק גם בתיאטרון בית לסין. "ציפי פינס לא הייתה מורה בבית הספר שלנו. היא הגיעה אלינו בשנה ב' או ג' בשביל להעביר סדנא. היא חילקה אותנו לזוגות. בלי לדעת שאני לקוי ראייה, היא נתנה לי לשחק אדם עיוור. אחר כך, כשסיפרו לה שאני לקוי ראייה, זה מאוד ריגש אותה", נזכר אסף. "היא אמרה לי שפעם היא תזמין אותי להיות מהשחקנים של בית לסין וכך היה".
בנוסף ללימודיו בסטודיו של יורם לוינשטיין, למד אסף לתואר ראשון במסלול הסבה לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, למד לתואר שני בפסיכודרמה, והמשיך ללימודי CBT במכללת פסגות. הוא טיפל בילדים ונוער במערכת החינוך. הוא עבד עם מורים, הורים וצוותים חינוכיים.
הרעיון לכתוב את סיפור חייו התבשל אצלו במשך שנים. במהלך הקורונה, עם חברו ללימודי המשחק שראל פיטרמן, הוא כתב את ההצגה "בלי עין הרע". ההצגה מועלית כיום במסגרת תיאטרון נפש.
"ההצגה הייתה מיועדת במקור לחטיבות ביניים ותיכונים. המטרה הייתה להיכנס לתוכניות כמו סל תרבות. אבל הבנו תוך כדי תנועה, מאנשים מבוגרים שראו את ההצגה, שיש לה המון מה לתת", מסביר אסף. "אז התחלנו להופיע איתה גם בפני ועדים. אין הופעות לקהל הרחב".
לא מזמן, חזר אסף מסיבוב הופעות בארצות הברית וקנדה. "תרגמנו את ההצגה לאנגלית. זה היה עניין. הייתי צריך לצבור ביטחון בשביל לשחק בשפה שהיא לא עברית. ההצגה, באנגלית, נשמעה קצת אחרת. הייתי אמור לטוס לחוץ לארץ ואז זה בוטל. הייתה מלחמה ואז זה בוטל. בסוף, טסתי לפני מספר שבועות. שם, יש המון דיבור על הסתרה. יש הרבה פוליטיקלי קורקט. האותנטיות כבשה אותם".
אסף מדבר על ההצלחה, אך מבהיר שהוא לא לבד. "חשוב שאדם יחפש לעצמו תחושת שייכות. כשמרגישים שייכים לאיזה שהוא מקום, הוא נראה לגמרי אחרת. יש המון אנשים מהרבה מסגרות שהייתי בהן שאני מעריך", הוא מדגיש.
בעיניי אסף, עוד מרכיב בהצלחה הוא מציאת הפתרונות שטובים לך לאתגרים שצצים. "לדעתי, מי שלא מסתדר עם הפתרונות הרגילים צריך למצוא פתרונות אחרים בשביל להגיע למטרות שלו. חשוב מאד שאדם לא יוותר על המטרות שלו", הוא מסכם.
