"הבת שלי כועסת עליי בגלל המוגבלות שלי", אמרה לי אמא שנפגשתי איתה לקפה. המילים שלה נחתו על השולחן בכבדות. "היא טוענת שאני לא מבינה אותה, שהיא צריכה לחזור על כל משפט פעמיים". היא השתתקה לרגע ואז הוסיפה את המשפט שכל הורה חושש ממנו: "היא פשוט לא גאה בי".
שאלתי אותה בזהירות: "ואת גאה בעצמך?". "אני חושבת שכן", היא ענתה, אך חוסר הביטחון שלה הסגיר את הסדק.
הילדים שלנו הם הרדארים הרגישים ביותר בעולם. הם לא קוראים רק את המילים שלנו, הם קוראים את תת-המודע שלנו. אם אנחנו משדרים – אפילו בלי לשים לב – שאנחנו לא שלמים עם המצב שלנו, שהיא הופכת אותנו ל"פחות", הילד יקלוט את המסר הזה ויתרגם אותו לתסכול. הכעס שלה הוא לא על המצב, אלא על חוסר הנוחות שהיא חשה כשהיא מביטה באמה.
היא פוגשת אמא שלא טוב לה עם עצמה. חוסר הנוחות שלה נובע מהצורך הטבעי באמא חזקה ובטוחה. כשהיא פוגשת הורה שמשדר "אני לא מספיק טוב", זה מערער לה את הביטחון העצמי. הכעס שלה הוא בעצם קריאה לעזרה: היא רוצה שתהיי גאה בעצמך, כדי שהיא תוכל להרגיש בטוחה להישען עלייך.
איך בונים ביטחון עצמי שיוקרן החוצה? אמרתי לאותה אמא: "את אישה חכמה, עברת לא מעט בחייך ויש לך ניסיון ותכונות אופי שאין לאף אחד אחר. היעדר השמיעה הוא נתון טכני אך לא הגדרה של ערכך. כשתשדרי שאת שלמה עם מי שאת, תעניקי לבת שלך שלושה שיעורים חשובים לחיים":
- לגיטימציה לקושי – כשאת לא מתנצלת על כך שהיא צריכה לחזור על דבריה, אלא פשוט מבקשת זאת בטבעיות, את מלמדת אותה שגם לה מותר שיהיו לה קשיים וצרכים מיוחדים בלי להרגיש אשמה.
- חוסן במקום נכות – ילד שרואה הורה שמתמודד עם מציאות חייו בראש מורם, לא רואה נכות. הוא רואה חוסן. הוא לומד שערכו של אדם נמדד בנחישות שלו, ולא ביכולת שלו להיות מושלם.
- החופש להיות ילדה – כשאמא גאה בעצמה, הבת שלה לא צריכה להסתיר אותה. הביטחון שלך מעניק לה פטור מהתפקיד של "המסבירה הלאומית" או מהצורך להגן עלייך מפני העולם. היא לומדת שאמא שלה חזקה מספיק כדי לשאת את המורכבות של חייה, וזה נותן לה את החופש להתמקד בעולם שלה.
הילדים שלנו מקרינים את מה שאנחנו משדרים להם. כשאנחנו שלמים עם עצמנו, הם מרגישים בטוחים.
