הניו יורק טיימס פרסם בשבוע שעבר כתבה על הפסיכיאטרית מיליסה קאופמן, שם גילתה לעולם לראשונה שהיא עצמה סבלה בעברה מההפרעה שאותה היא חוקרת במשך שנים: הפרעת זהות דיסוציאטיבית המוכרת יותר כפיצול אישיות.
עוד מימי ילדותה, קאופמן הרגישה כאילו יש בראשה חבורה של ילדים, שלכל אחד מהם מחשבות ודעות משלו. אחת הייתה ילדה סקרנית שרצתה ללמוד ואחרת הייתה רגועה, חכמה ובטוחה דיה בעצמה כדי לדבר בכיתה.
אף שהייתה מבוגרת רק במעט מהשאר, קאופמן חשבה עליה כעל "האישה הנחמדה". היה גם ילד כועס, קשוח וחסר פחד. ובחלק האחורי ביותר של תודעתה התקיימה ילדה צעירה מאוד, לגמרי לבדה, מאחורי דלת ובתוך קופסה – היא בכתה וצרחה. הילדה הסקרנית, האישה הנחמדה והילד הכועס הסתייגו ממנה, מפוחדים מהכאב ומהסודות שנשאה.
עד גיל עשר, "האנשים הפנימיים" הללו נראו לה כמו חברים. אבל בחטיבת הביניים הילד הכועס, שרצה לשחק ולא ללמוד, התחיל לריב עם האחרים; הוא לא אהב אותם והכריז שחלקם מלוכלכים וחלשים. במחשבתה היא ראתה אותם כדמויות מקל, אך לפעמים הרגישה שהם תלת-מימדיים יותר – דבר שהפחיד אותה.
היא גם החלה להבין שלאף אחד מחבריה אין אנשים בתוך הראש. בגיל ההתבגרות הילד נעשה כועס יותר, רועש יותר ובעל עוצמה רבה יותר. היא החליטה שתגרום לאנשים הפנימיים להיעלם עד יום הולדתה ה-14. כשזה לא קרה, נשבעה שזה יקרה עד גיל 15. ואז עד גיל 16.
קאופמן שנאה להביט במראה (ועד היום היא נמנעת מכך). היא הרגישה שמשהו בקיום בגוף נשי אינו בטוח. כשהייתה מודדת בגדים בחנות, זה היה כאילו ערפל סמיך יורד עליה, והילד היה צף ועולה כדי להביע סלידה ממה שלבשה, מהגוף שלה. בפעמים אחרות הוא כעס על הילדה הבוכה בקופסה ורצה שתיעלם. האישה הנחמדה ואחרים ניסו להשתיק אותו. כל כך הרבה קולות, כל כך הרבה דעות – וכולם הציפו אותה.
החוויות הללו גם בלבלו את קאופמן. היא עברה התעללות והזנחה בילדותה, אך לא קישרה זאת למה שהתרחש בתוכה. ולמרות מצוקתה, נראה שאיש לא הבחין בכך. היו לה חברים רבים והיא הייתה חכמה. היא גם ידעה שהקולות קיימים רק בתוך מוחה (בניגוד לאנשים עם סכיזופרניה, השומעים קולות הנתפסים כחיצוניים).
באוניברסיטה היא החלה לחוות שוב ושוב פלאשבקים להתעללות ושקעה בדיכאון הולך ומעמיק. לעיתים, כשהייתה בדייט עם בחור במסיבה, הייתה עוזבת אותו בלי לומר שלום. היא לא יכלה להסביר מדוע. לפעמים לא זכרה כיצד הגיעה הביתה.
חלפו עשרות שנים עד שהבינה שהתחושה שיש בתוכה אנשים רבים והשכחה שחוותה לעיתים הם סימנים לסוג קיצוני של דיסוציאציה המכונה הפרעת זהות דיסוציאטיבית (D.I.D.) – מנגנון הגנה פסיכולוגי שרבים מהמומחים מאמינים שמתפתח בעקבות התעללות חוזרת בילדות או הזנחה חמורה ומתמשכת.
מתוך חווייתה האישית, הפכה מיליסה קאופמן לפסיכיאטרית והקדישה את הקריירה שלה למחקר ולטיפול בדיסוציאציה ובטראומה. במשך 16 שנים היא משמשת כמנהלת הרפואית של כמה תוכניות טראומה בבית החולים מקלין בבלמונט, מסצ’וסטס, וכמנהלת-שותפה של תוכנית המחקר להפרעות דיסוציאטיביות וטראומה.
ובכל זאת, רק בשיחתה השלישית עם המראיינת, מגי ג'ונס, מהניו יורק טיימס סיפרה שבעבר הייתה לה עצמה D.I.D. ושהחלימה ממנה לחלוטין לאחר שנים של טיפול.
כיום, בגיל 60, אם לשני בנים מתבגרים, קאופמן ביישנית וחמה וידועה בקרב תלמידי המחקר והקולגות שלה כאנליטית ונדיבה. אך אף שהייתה להוטה לחנך את הציבור על ההפרעה, היא נמנעה משיתוף חוויותיה, לדבריה, "מסיבות רבות ורב-שכבתיות, כולל זה שלא רציתי לחשוב על האבחנה שלי. הייתה לי הרבה בושה סביבה".
אנשים עם D.I.D. לרוב יוצרים באופן לא מודע "חלק" כועס כמנגנון הגנה, שמנסה להשתיק חלקים אחרים שמעוררים זיכרונות טראומטיים. רבות מהבנות יוצרות חלקים גבריים, מסביר הפסיכיאטר ריצ’רד שפטס, המטפל באנשים עם טראומה מורכבת והפרעות דיסוציאטיביות, משום שהן מאמינות שאילו היו בנים, ההתעללות לא הייתה מתרחשת. חלקים אחרים – כמו "האישה הנחמדה" של קאופמן שעזרה לה לדבר בכיתה – מחזיקים מיומנויות שמאפשרות לילדים להמשיך לתפקד בבית הספר ובעולם, ולחוות הומור, שמחה ותקווה.
זהו הצד ההסתגלותי. אך הצד השני הוא שכאשר לילד ישD.I.D. , תודעתו אינה מתפתחת במסלול הרגיל ליצירת עצמי מגובש. "זה כמו פאזל, שבו החלקים מעולם לא הורכבו לגמרי", מסביר ריצ'רד לוונשטיין, מחלוצי המחקר והטיפול בדיסוציאציה ומייסד תוכנית הטראומה במרכז הפסיכיאטרי שפרד פראט בבולטימור. לכולנו יש מצבי-עצמי – מצב עבודה, מצב חברתי, מצב משפחתי – אך “רוב האנשים המשולבים היטב יכולים לנוע בין החלקים השונים שלהם בלי לחוש חוסר יציבות", אומר פרנק פוטנאם, מומחה להתעללות בילדים והפרעות דיסוציאטיביות ופרופסור לפסיכיאטריה.
לאחר שקאופמן החליטה בקולג’ שהיא רוצה להיות פסיכיאטרית, המשיכה לדוקטורט ולתואר M.D. באוניברסיטת בוסטון. עם תחילת ההתמחות בפסיכיאטריה עודדו המרצים את המתמחים להיות בטיפול כדי להבין טוב יותר את נקודת מבטם של המטופלים. קאופמן החלה לראות פסיכיאטרית המתמחה בהפרעות טראומה.
ובכל זאת, היא לא הצליחה לדבר על ההתעללות בילדותה. כמעט שלא דיברה על עברה, וחזרה ואמרה למטפלת שמעולם לא חשה כעס. אך עם הזמן, כשהחלה להרגיש בטוחה יותר, הזכירה שיש לה קולות שונים בראשה ותיארה חלק מהשכחה שחוותה. בהדרגה עזרה לה המטפלת להבין שהקולות מייצגים רגשות קשים מדי לעיבוד בילדות.
"המטרה שלי היא לעזור לאנשים להבין איך זה נראה אצל ילד שחי עם התסמינים האלה ואיך זה כאדם מבוגר. זה לא מה שרבים מדמיינים", אמרה.
